הנה ישכיל עבדי פירוש רבי יצחק אברבנאל על ישעיהו נ"ג

ישעיהו פרק נב (החלק הראשון יספר הנביא בהצלחת האומה)

(יג) הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד:

(יד) כַּאֲשֶׁ֨ר שָׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ רַבִּ֔ים כֵּן־מִשְׁחַ֥ת מֵאִ֖ישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲר֖וֹ מִבְּנֵ֥י אָדָֽם:

(טו) כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ:

ישעיהו פרק נג (החלק השני וידוי והודאת האומות בפשעם וחטאתם נגד ישראל)

(א) מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהֹוָ֖ה עַל־מִ֥י נִגְלָֽתָה:

(ב) וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ:

(ג) נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ:

(ד) אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה:

(ה) וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֹנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ:

(ו) כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ:

(ז) נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֘ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו:

(ח) מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ:

(ט) וַיִּתֵּ֤ן אֶת־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו:

(החלק השלישי מאמר הנביא מפרש ענין יסודי האומה על מה היו ומבטיחה בשכר שיגיעה באחרונה)

(י) וַיהֹוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהֹוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח:

(יא) מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֹנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל:

(יב) לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֘ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ: ס

"ולכן הדעת האמתי שראוי להחזיק בו הוא באחד משני דרכים, הדרך האחד הוא מסכים למפרשים שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל שהוא נקרא בדברי השם "עבדי" כמו שאמר עבדי יעקב, ישראל עבדי, וכבר יורה על זה שלמעלה מזה נאמר "כי הולך ה' לפניכם" וזה על ישראל אמרו בהכרח, ואחר הפרשה הזו נאמר רני עקרה לא ילדה שגם כן נאמר על ישראל וא"כ הפרשה הזאת שנאמרה בינתים אין ראוי שתפורש כי אם על ישראל כמו הקודמת והמאוחרת ממנה, והפרשה הזאת תחלק לשלשה חלקים, החלק הראשון יספר הנביא בהצלחת האומה הישראלית ושתהיה הצלחתה ביחס שפלותה והכנעתה בגלות, והחלק הזה תחילתו מן "הנה ישכיל עבדי" עד "ואשר לא שמעו התבוננו", והחלק השני יניח בו ההודאה וההכרה אשר יתודו ויכירו וידעו כל האומות בזמן הגאולה בפשעם וחטאתם על מה שהרעו לישראל במיני ענויים רבים, תחילתו "מי האמין לשמועתנו וכו'" עד "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו", והחלק השלישי הוא מאמר הנביא מפרש ענין יסודי האומה על מה היו ומבטיחה בשכר שיגיעה באחרונה תחלתו וה' חפץ דכאו החלי וכו'" עד סוף הפרשה. והדרך השנית הוא שנראה לי שנאמרה הנבואה הזאת כולה על יאשיהו מלך יהודה והנני מפרש הפרשה כאשר עם לבבי כפי כל אחד מן הדרכים האלה על פי הכתובים.

אברבנאל ישעיהו פרק נב

(יג) הנה ישכיל עבדי וכו' עד "מי האמין לשמועתנו" (נג א). זהו החלק הראשון שבו יספר הנביא ההצלחות שיגיעו לאומה בזמן גאולתה, וענינו כי לפי שיעד הנביא למעלה על גאולתם כמו שאמר "כי לא בחפזון תצאו" (נב יב) זכר אחריו המעלות אשר יזכה עליהם עם ישראל בזמן גאולתם, וקראו עבדי לפי שסבל הגלות שנים רבות ועצומות על דבר כבוד השם יתברך ולא עזב תורתו ומצותיו ועבודתו כעבד הנאמן לרבו, ואמר הנביא שישראל בגלות היו משוללים מארבע מעלות שהיו להם מקדם בסוד אלוה עלי אהלם, המעלה הראשונה, היא בחכמה וידיעה רצה לומר שבמקום שהיה מקדם עם חכם ונבון הנה בבואם בגלות אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתרה, וכמאמר המשורר מתרעם על זה "ואין איתנו יודע עד מה" (תהלים עד ט), והמעלה השנית, היא מעלת המלכות ר"ל שבמקום שהיו עליונים למלכי ארץ במעלה ומלכות הנה בגלות ישבו לארץ ידמו ובאו מקצה הכבוד והמלכות אל קצה השפלות וההכנעה. והמעלה השלישית, היא הנבואה שבמקום שהיו ביניהם מקדם להקת נביאים ובסבת הארון והשכינה שהיו ביניהם היתה מתרבה הנבואה והמשא ביניהם בכל יום, הנה בבואם בגלות לא מצאו חזון מה' וכמאמר המשורר מתרעם על זה "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא" (שם). והמעלה הרביעית, היא השכינה שהיתה ביניהם שבאמצעותה היו מתדבקים בגבוה מעל גבוה יתברך כמו שיעד "ואביא אתכם אלי" (שמות יט ד), ובבואם בגלות הסתיר פניו מהם עשר מסעות נסעה שכינה ובמקום שהיו דבקים למעלה השליך משמים ארץ תפארת ישראל והרחיקם מעליו. וייעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה תשוב האומה לזכות הארבע מעלות האלה בשלמות גדול: וכנגד המעלה הראשונה שהיא מהידיעה והחכמה, אמר "הנה ישכיל עבדי" רוצה לומר ישראל עבדי אף על פי שעתה בגלות הוא כעם סכל כיונה פותה אין לב, הנה בזמן הגאולה ישכיל וידע, וכמו שאמר המלאך לדניאל "והמשכילים יבינו" (דניאל יב י). וכנגד המעלה השנית מהמלכות, אמר "ירום" כי הרוממות הוא ההקמה משפלות הגלות והענוי אל כסא ממלכות ומעלה ומזה הלשון "וירוממך לרשת ארץ" (תהלים לז לד), "ותרם כראם קרני" (תהלים צב יא) שעל המלכות וכבוש ארצות אמר לשון רוממות, וכאילו אמר העם הזה אשר עד עתה היה שפל בתכלית השפלות הנה אז ירום במלכותו ומעלתו מעלה מעלה: וכנגד המעלה השלישית מהנבואה, אמר "ונשא" שהוא מענין נבואה כמו "וה' נשא עליו את המשא הזה" (מלכים ב' ט כה) כלומר עם היות ישראל בגלות מבלי נבואה זה כמה מהשנים עוד תשוב תראה שיבא זמן שינבא וישא משא מאת האלהים. וכנגד המעלה הרביעית מהדבקות האלהי, אמר "וגבה מאד" רוצה לומר הנה עם היות ישראל בגלות מרוחק ונפרד מאלקיו הנה בזמן גאולתו יגבה למעלה והגובה לא יאמר באמת כי אם בערך אל הדבוק האלהי מלשון "הלא לאלוה גובה שמים" (איוב כב יב) "המגביהי לשבת" (תהלים קיג ה) "כי גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה ז). הנה ביאר הנביא במלות קצרות ארבעה ייעודי מעלות נפלאות שתזכה בהם האומה לעתיד לבוא: (יד) ואמנם אמרו אחר זה "כאשר שממו עליך רבים כן משחת וגו'" מוכיח על מה שאמרתי לך פעמים רבות שהנביאים היו מדברים פעם לנכח ופעם שלא לנכח, ולכן אמר כנגד ישראל בלשון נכח "כאשר שממו עליך רבים" ושאר הפרשה כולה באה בלשון נסתר "כן משחת מאיש מראהו", "כן יזה" ושאר הפסוקים כולם, ואין דמוי הכתוב "כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש" כי הדמוי הוא "כאשר שממו עליך רבים כן יזה", ויהיה פירוש הכתוב לדעת המפרשים כאשר שממו ותמהו עליך רבים מהאומות כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בקללותיו "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו לב) והענין כאשר יתמהו על שפלותך ורוע מזלך ותכיפות צרותיך, והדין היה עליהם שיתמהו כי כן היה מראהו של ישראל משחת יותר מכל איש ותארו משחת יותר מבני אדם, הנה (טו) "כן יזה גוים רבים" רוצה לומר כמו שהיה השפלות וההשחתה בקצה האחרון כן תהיה המעלה באותו ערך כי ישראל זה עם כל מיעוטו יזה גוים רבים רוצה לומר יפזר אותם וינצחם, או יהיה יזה מלשון "ויז נצחם על בגדי" (ישעיה סג, ד) וכאילו אמר ישפוך דמיהם, והרד"ק ואביו פירשוהו מלשון דבור שיזה כמו יטיף והכוונה שיגרום לדבר עליו בהתחדשות מדרגתו כי יתמהו ממנו מאד, ויורה על זה אומרו "עליו יקפצו מלכים פיהם" רוצה לומר ידברו בדלוג גדול על ענינו, ולפי ש"אשר לא סופר להם ראו" כלומר כי מה שלא סופר ולא הוגד להם שקרה בעולם באומה מהאומות בזמן מהזמנים ראו עתה בישראל, "ואשר לא שמעו" שהיה מעולם "התבוננו" עתה בעינינו, ויהיה ואשר לא שמעו התבוננו כפל ענין במלות שונות, ויותר נכון אצלי כי אשר לא סופר להם מהמעלות שהיו לישראל בזמן בית ראשון ראו עתה, ואשר לא שמעו שהיה לישראל בזמן בית שני התבוננו עתה שנתחדש בו, זהו הדרך הנאות בפסוקים האלה כפי פשוטם, אמנם רש"י פירש עליו יקפצו מלכים פיהם מרוב תמהון. ואם לא תאבה שיהיה בכתוב דבור לנכח ושלא לנכח תוכל לפרש שלא אמר הנה כאשר שממו עליך רבים כנגד ישראל כי אם על האומות, כי מפני שעליהם אמר למעלה "סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו" (נב יא) שקרא את האומות "טמא" לפי שבזמן מפלתם וחרבנם תהיה משחתם בהם כטמאים הבזויים, לכן אמר אליהם "כאשר שממו עליך רבים" כלומר כמו שעליך האויב הטמא ישוממו רבים במפלתך כן היה משחת מאיש מראהו של ישראל עבדי שזכר וכמו שאתה שחת את ישראל לכן היה משורת הדין שכן יזה גוים רבים באופן שכאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך. ובזה נשלם החלק הראשון הזה.

אברבנאל ישעיהו פרק נג

(א) מי האמין לשמועתינו וכו' עד וה' חפץ דכאו החלי (נג י). זהו החלק השני יספר הנביא כי דברי מלכי האומות בתמהונם וקפיצת פיהם שיאמרו "מי האמין לשמועתינו וזרוע ה' על מי נגלתה", ופירושו שני דברים נפלאים נתחדשו בעולם, הראשונה, מפלת האומות הרמות והנשאות אשר נפלו מן השמים אש תאכלם וזהו "מי האמין לשמועתנו" כלומר מי האמין לשמוע מעלתנו וגבורתנו וממשלתנו בהיותנו עתה כדגים שנאחזים במצודה, וכערים אשר הפך השם ביום חרון אפו, והראב"ע פירש מי האמין לשמועתנו מי האמין לשמיעה הזו אשר שמענו מהצלחת ישראל. והחדוש השני, שנעשה בעולם הוא ש"זרוע ה'" ויכלתו "על מי נגלתה" שהיה לו להגלות על בעלי המעלה והממשלה ויבחר לו עם בזוז ושסוי להגלות עליו וזהו החידוש השני המתמיה שאחרי שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא חדשה בארץ ולגלות את זרועו ויכלתו הבב"ת איך נגלתה על זה העם השפל והנבזה.

ואפשר עוד לפרש שבעבור שבאותו זמן יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה ומשה ותורתו אמת יתחרטו מאמונותיהם ויודו ששקר נחלו אבותם, ולכן יתמהו מהאנשים הראשונים בעלי דעה שהיו מאמינים באותם האמונות הכוזבות שהיו משמיעים אליהם ויסדו אותם, ויאמרו "מי האמין לשמועתנו" רוצה לומר מי שם אמונתו בדברים המקובלים אצלנו והנדרשים אלינו בהיות ש"זרוע ה' על מי נגלתה" רמז בזה למרע"ה שנא' בו "מוליך לימין משה זרוע תפארתו" (ישעיה סג, יג) שהוא רמז לתורה כאלו יאמרו וזרוע ה' ותפארתו כבר נגלתה מימי קדם על מי שנגלתה שהוא משה, ואם כן מי הוא זה ואיזהו אשר עשה ויסד אמונתינו ו"מי האמין לשמועתנו", ויאמרו בגאולת ישראל (ב) "ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה" והנה שני ההמשלים האלו הם נבדלים באיכותם כי הנה היונק שם הנער הקטן יונק שדי אמו או אם הוא שם הענף מלשון "ילכו יונקותיו" (הושע יד, ז) והוא תמיד שם נאמר על הדבר המתחיל לצמוח, אמנם "שרש מארץ ציה" הוא בחלוף זה, כי הוא "אם יזקין בארץ שרשו" (איוב יד ח) הנה אם כן היונק הוא הפך השרש הזקן, ולכן יקשה למה לקח שני המשלים האלה בהיותם כל כך מתחלפים בעצמם, אבל כוונת הפסוק כך היא, שיאמרו האומרים האלה הלא תראה שעם ישראל זה עלה כיונק לפניו כלומר כילד להשתעשע בו וכן תמהר צמיחתו כאלו הוא עם שעתה לקחם לו כמו שהיה הענין ביוצאי מצרים ולכן הוא מרבה עליו טובות נפלאות והוא ע"ד "ילכו יונקותיו" (הושע יד ז), ואין הדבר כן כי הם "שרש מארץ ציה" שכמה אלפים מהשנים שהכניסם בגלות שהיא ארץ ציה ואינם יונק וילד שעשועים כי אם שרש זקן יבש היה כעץ, גם אין בו היופי שיש לילדים שישתעשע עמהם האדם כי "לא תואר לו ולא הדר" כלומר לא תואר לו מבני אדם תואר נאה ויפה "ונראהו" רוצה לומר אין בהם תואר ומעלה ושלמות ואנחנו העדים כי ראינו אותו בעינינו כן ואם כך הדבר שאין לו מראה האם ראוי ש"נחמדהו" היונק הזה, וכל זה הוא לחזק תמיהם "ויעל כיונק לפניו", (ג) עוד יאמרו שהוא "נבזה וחדל אישים" כלומר נעדר מאנשים. וגם אפשר לפרשו באומרו "וחדל אישים" שרמז בו על הגרושים שהיו עושים האומות לישראל מארצם לאמר כל מלך ומלך ועיר ועיר "קומו צאו מתוך עמי" כי זה הוא ממה שיוכלל בו חדל אישים שהיה ישראל חדל מלשבת ביניהם וכאלו אמר לא די שלא היה לו תואר ולא מראה לחמדו אבל גם היינו מבזים אותו ומגרשים אותו מארצותינו לפי שהוא "איש מכאובות וידוע חולי", וכתב הראב"ע שמכאובות וחולי הם שמות צרות הגלות, ויותר נכון לומר שמפני תוקף הגלות וצרותיו היו היהודים תמידים בחליים יותר משאר בני אדם, אם חליי השחורה כמו שאמרו שהטחורים נמצאים בהם מאד וגם הקדחות הדבקות בעלות הזיה, בנסיון מצאנו ראינו היהודים יותר מוכנים אליהם ויותר נזקים מהם עד שמפני זה "ידבק ה' בך את הדבר" (דברים כח כא) שעל ידי ישראל יהיה הדבוק הדבריי, ולכן אמר עליהם "איש מכאובות" עד שמפני זה היינו מסתירים פנים ממנו שלא לראותו לפי שהיה "נבזה ולא חשבנוהו", או שהחסידים שבהם היו מסתירים פניהם מלהביט בפני יהודי כי היה להם נחשב זה לעון פלילי, אמנם מפרשי הנוצרים הרחיקו מאד שיאמר שם "איש" על האומה כי הוא שם נאמר על הפרטי הרמוז לא על הכלל מין או סוג, ובאמת ממיעוט בקיאותם בכתבי הקדש קרה להם זה הלא תראה הכתוב שאמר "ואיש ישראל התפקדו" (שופטים כ, יז) ואמר "ויצא איש ישראל" (שם כ) ואמר "ויתחזק העם איש ישראל" (שם כב) ואמר "והמועד היה לאיש ישראל" (שם לח) ואמר "ואיש ישראל נשבע במצפה" (שם כא א) ואמר "ואיש ישראל ראו כי צר לו" (שמואל א ג ו) ואמר "ואיש ישראל נגש" (שם יד כד) ואמר "ואיש ישראל נאספו" (שם יז ב) וכאלה רבים, ומי המונע שיהיה מזה המין "איש מכאובות וידוע חולי" כי בהיות שהמשילו בכל הפרשה בלשון יחיד עשה המשלו כאילו היה איש אחד פרטי, גם כי כבר נוכל לומר שלא נאמר בפרשה איש על ישראל כי אמרו "כן משחת מאיש מראהו" פירושו כן משחת מראהו של ישראל מכל איש, ואומרו "איש מכאובות וידוע חולי" יהיה פירושו שלא לבד היה נבזה וחדל מכלל האישים הנכבדים היפים והבריאים מהאומות אבל גם איש מכאובות וידוע חולי שהיה בעצמו ובטבעו כעור ונמאס בטומאתו היה כמסתיר פנים מישראל ותהיה וא"ו "וכמסתר פנים" כמו "והיה", וכמו שהביא רבינו יונה כאלו אמר כבר היה האיש הטמא הנכרי ההוא איש מכאובות וידוע חולי, ואף על פי כן היה כמסתר פנים ממנו רוצה לומר מישראל, ואחר זכר משלו באיש מכאובות וידוע חולי זכר גם כן ב"נבזה" שהוא הפחות והנקלה במדרגתו להגיד שגם היה מהגוים נבזה עני ודל ועם כל זה לא היה מחשיב את ישראל לכלום, ואמר "ולא חשבנוהו" לשון רבים מדברים בעדם להגיד שהיה זה כולל לכולם כאלו אמר כקטון בגדול לא חשבנו את ישראל לכלום, או יהיה פירושו "נבזה ולא חשבנוהו" נאמר על ישראל, ויהיה תכלית המאמר כולו שהיה נבזה וחדל אישים ואפילו איש מכאובות וידוע חולי היה מסתיר פנים ממנו לפי שהיה ישראל נבזה בינינו ולא חשבנוהו. והותרה בזה השאלה השלישית. ורש"י פירש "וכמסתר פנים ממנו" שישראל בראותו עצמו נבזה ושפל נגוע ומעונה היה מסתתר ומעלים עצמו מעיני הגוים שלא יראוהו ונכון הוא.

והנה יזכרו המלכים בדבריהם מיני הצרות והרעות הגופניות שהיו ישראל סובלים בגלות והם ארבעה. האחד, מין הרעות הגופניות שהיו עושים ומסבבים להם ועל זה אמר (ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" ופירוש הכתוב הזה ואמתתו אצלי אינו כדברי המפרשים כי כנוי חליינו ומכאובינו אינו לאומות לפי שהם היו הראויים להיות חולים ונכאבים אבל ענינו שהפעולות פעמים ייוחסו למקבלים אותם ולכן נאמר "שמעתי את תפלתך" (מל"א ט ג) "תפלה לעני" (תהלים קב, א) לפי שהעני והמתפלל הוא פועל התפלה ונאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיה נו ז) שייחס התפלה לש"י לפי שהוא מקבל אותה, וכן "אתה הוא מלכי אלהים" (תהלים מד, ו) שרוצה לומר המלך המולך עלי, ונאמר "ואני נסכתי מלכי" (שם ב, ו) רוצה לומר המלך שהמלכתי אני תחת ידי, וכן במהפכת סדום ועמורה פעמים מיחס אותה לאל הפועל אותה ונאמר "כמהפכת אלהים" (ישעיהו יג יט) ופעם אל המקבל "כמהפכת סדום ועמורה" (ירמיהו מט יח), כן הענין בחליינו ומכאובינו אפשר שיהיה הכנוי בו למקבל החולי והמכאוב והוא החולה החוליים אשר כנו, ואפשר שיהיה הכנוי לפועל החולי והמסבב אותו, ומפני שזכר למעלה "איש מכאובות וידוע חולי" שנאמר על ישראל יבארו המלכים והאומרים ההם עתה מי היה הסבה להיות ישראל בגלות חולניים ובעלי מכאובות ואמר אכן חליינו הוא נשא רוצה לומר בלי ספק החליים שהוא נשא בגלות אנחנו היינו סבתם והמכאובים שסבלו היו מכאובינו רוצה לומר כאבים נמשכים אליהם ומסובבים ממנו, "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה" רוצה לומר היה דעתנו שחלייהם ומכאוביהם היו מאת האלהים להרע להם ולהענישם ולא היה הדבר כן כי מאתנו ובסבתינו היו, ואחרי שזכרו זה מהרעות הגופניות רוצה לומר החליים והמכאובים שהם בדרך הטבעי זכרו עוד הרעות הגופניות שהיו עושים להם הגלות בדרך בחירה פצע וחבורה ומכה טריה (ה) ועל זה אמר "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו" כלומר הנה ישראל היה עוד מקבל מכות מחולל ומדוכא ברשעתינו פשעינו ועונותינו כי מפני רוע בחירתנו ורבוי פשעינו היינו משחיתים בהם, ואמנם אומרו "מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו" פירש ר' אברהם בן עזרא שהמוסר להתמיד שלומנו היה עליו כלומר להשחית בו, כי בחבורתו נרפא לנו כי בהיות הגוים בשלוה אוי לישראל וכאשר השם יושיעם תהיה לאומות עת צרה, ולכן בחבורתו ומכתו נרפא לנו. ולפי דעתי יהיה פירושו שיאמרו המלכים והאומות הנה כל הרעה הזאת היינו עושים לישראל לפי שכתוב דורשינו ומלמדינו ומנהיגי דתנו כל המוסר שהיו נותנים ומלמדים להתמיד שלומנו היה עליו רוצה לומר על ישראל, באמרם אלינו כל היום שבחבורתו נרפא לנו רוצה לומר שכאשר נעשה בו חבורות פצע תמריק ברע תהיה רפואה ושלום לנפשותינו ומפני זה היינו חפצים בהשחתתו, ויאמרו שעם היות האומות מתחלפות אדום וישמעאל ודתיהם שונות הנה הצד השוה שבהם היה שכולם לבבם למרע לישראל ועל זה אמר (ו) "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו" רוצה לומר בדתותינו ואמונותינו כולנו כצאן תעינו שכן יאמרו אז המלכים ההם וכמאמר הנביא "אך שקר נחלו אבותינו" (ירמיהו טז, יט), "וה' הפגיע בו את עון כולנו" רוצה לומר שהוא ישראל היה מקבל רשעת כולם ועל זה אמר עון כולנו כמו שאמר למעלה מדוכא מעונותינו שהעון אינו נאמר על העונש כדברי המפרשים כי אם על רוע המעשה והפועל המגונה שהיו עושים לישראל, והנה ייחסו זה לשם יתברך באמרם וה' הפגיע בו להגיד שהאל למשפט שמו וצור להוכיח יסדו בגלות לקבל ייסורין על ידי האומות, או שאמרו זה כפי מחשבתם שהיו מאמינים שהרעות הבאות על ישראל טבעיות ומקריות כולם היו בהשגחה על רוע מעשיהם ואמונתם ולא ברשעת הגוים וכמו שאמר "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה", הנה התבאר מזה שהחליים והמכאובות שהיו ראויים לבוא על האומות היו ישראל נושאים וסובלים אותם, ולא נאמר גם כן שהוא היה מקבל מאת האלהים העונש שהיה ראוי לבוא על האומות בעבור פשעיהם כמו שחשבו חכמי הנוצרים שהיה דעתינו היהודים כזה, כי לדעתנו לא כיון הנביא לדבר מזה, אבל הוא כולו כמו שפירשתי שיחס חוליינו ומכאובינו הוא יחס הדבר אל הפועל לא אל המתפעל והמקבל, ולא ישאר עם זה מקום לשאלה הרביעית.

ואחרי שזכר המין הראשון מהרעות שסבלו ישראל בגלות שהם בגופים, זכר המין השני מהרעות שהיו מקבלים בממונם מתוך המסים והארנוניות והגזל והעושק שהיה ישראל עשוק ורצוץ כל הימים ועל זה אמר (ז) "נגש והוא נענה", כי נגש הוא בממון כמו "נגש את הכסף" (מל"ב כג לה) "לא יגוש את רעהו" (דברים טו ב), ונחברו אם כן יחד שני מיני הרעות בממון ובגוף ועל זה אמר "נגש והוא נענה" כלומר גזול ועשוק בהיותו נענה בגופו, ועם כל זה "לא יפתח פיו", אבל היה "כשה לטבח יובל" שיוליכו אותו להרגו ולא יצעק כן היו ישראל סובלים הרעות הגופניות ושותקים, ועל רעות הממון אמר "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" שגוזזים ומסירים הצמר ממנה, כן היה ישראל כאלם ולא יפתח פיו לפני גוזליו, ובעבור שעשה בזה שני המשלים אחד לענין מות הגוף ואחד לענין רעות הממון לכן אמר שני פעמים "ולא יפתח פיו", ואפשר לפרש "נגש והוא נענה" כולו על רעות הממון שהיו גוזלים ממנו ממונו ומענין אותו במאסר ובית כלא עד שיתן מה שישאלו ממנו. עוד זכר המין השלישי מרעות הגלות והוא שלא היה בישראל מלכות ולא ממשלה ולא שבט משפט ולא היה ביניהם יכולת להעמיד משפטי התורה על תלם ולקיימם כמו שהיה מקדם בהיותם בארצם ועל זה אמר באמת (ח) "מעוצר וממשפט לוקח" ועוצר הוא מלכות כמו "זה יעצור בעמי" (שמואל א ט יז) ומשפט הוא הסנהדרין ומשפטי השם התוריים ואמר שישראל לקוח ונעדר מכל זה, ולפי שהיה לשואל שישאל איך אמר לוקח כאילו היה לו מקדם העוצר והמשפט והרי הוא כמה מהשנים בגלות מבלי מלכות ומבלי משפט כי אם נכנע לנמוסי העמים לכן הוסיפו לומר "ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים" רוצה לומר אמנם דורו של ישראל בימים הקדמונים מי ישוחח יגיד ויספר מעלתם ומשפטיו כאשר נגזר מארץ חיים שהיא ארץ ישראל כי שם עוצר ומשפט היה להם האמנם נגזר ולוקח מהם ברוע העמים אשר עלו עליהם והחריבום ולקחו את ארצם, ועל זה אמרו "מפשע עמי נגע למו" רוצה לומר מסבת פשע עמינו בבל ואדום אשר גזרו את ישראל מארץ החיים נמשך ובא "נגע" החורבן והעדר העוצר והמשפט "למו" לישראל, כי עם היות שכינה אותו בפרשה בלשון יחיד ראה הנביא לתארם פה בלשון רבים במלת "למו" כדי לבאר ולהודיע שהיחיד הנזכר בפרשה הוא כללות בני ישראל לא איש אחד פרטי, ואולי שאמר לרמוז לשני החרבנות חרבן ראשון וחרבן שני. ורש"י פירש "ואת דורו מי ישוחח" השנים שעמד בגלות והתלאות שעברו עליו מעת שנגזר מארץ החיים מי ישוחח ויגיד אותם כי רבו מארבה ואין להם מספר ובזה השלים המין השלישי מהרעות. עוד זכר המין הרביעי מהרעות שסבלו ישראל בגלות והוא שאפילו במותם לא היו בטוחים ונקיים מרשעת האומות, כי הנה המשורר אמר "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר" (תהלים פח ו) וישראל לא היו במתים חפשים כי גם אחרי מותם וקבורתם היו רשעי האומות באישון לילה ואפלה מוציאים אותם מקבריהם כדי לגזול תכריכיהם ולחרף ולגדף גופותיהם, ובפרט אם היה היהודי עשיר שהיו חושבים סכלי האומות שירד אחריו כבודו ועשרו ולכן היו משליכים אותו מקברו כפגר מובס ומניחים אותו ערום נגד השמש כמו שקרה בארצותינו זה פעמים רבות, ועל זה נראה לי בלי ספק שנאמר כאן (ט) "ויתן את רשעים קברו" שישראל גם בקבורתו היה נרדף מהרשעים, "ואת עשיר במותיו" רוצה לומר וכל שכן אם היה עשיר בזמן מותו שאז היה יותר נתן לרשעים קברו, ולפי שבזה ספרו מיני רעות הגלות כולם חתמו דבריהם ואמרו "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו" כלומר כל הרעות האלה שזכרנו היו באים עליו מבלי שיעשה חמס במעשיו ולא מרמה בפיו שבעבורו יתחייב לזה, ומאמר על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו הוא מהאומות כפי מחשבתם כי הנביא לא אמר זה לפי שבגלות מבואר שהיו פושעים בישראל בעלי גזל ואונאה ומרמה בפיהם עד שמפני זה יעד לעתיד לבוא "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג יג) מכלל שקודם לכן לא היו ככה, אבל האומות מפני שכוונתם היה להגיד שסבלו ישראל רעות הגלות שלא כדין אמרו זה.

ורש"י פירש "ויתן את רשעים קברו" מסר עצמו להקבר בכל מקום שיגזרו עליו רשעי האומות שהיו הורגים אותם בדרכים וקוברים אותם כחמורים, ואם היה עשיר היה סבת מותו עושרו אבל לא שעשה חמס, ויש מפרשים "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו" שהיה גלות ישראל בקרב אדום בכל כך מהצרות בעבור הריגת אותו האיש שנהרג בסוף בית שני והם עשו הדבר במשפט, ובעבור שלא עשו חמס ועוות הדין בזה להצילו בהיותו בן מות כפי שורת המשפט מצאום רעות רבות וצרות, ואמנם בקרב הישמעאלים היו צרותיהם לפי שלא באו להודות בפנות דתם ועניניהם ועל זה אמר ולא מרמה בפיו רוצה לומר שבעבור שלא חמס עשה בהריגת יש"ו הנוצרי היה נרדף מאדום, ובעבור שאין מרמה בפיו להודות לישמעאלים באמונתם היה נכנע ומשחת מבני ישמעאל.

(י) וה' חפץ דכאו החלי וגו' עד סוף הנבואה: זהו החלק השלישי מהפרשה והם דברי הנביא, ואמנם בפירוש "וה' חפץ דכאו החלי" לפי שלא ישרו בעיני דרכי המפרשים חשבתי אני שלשה דרכים והשנים הראשונים מהם לא החזקתי בם מפני סבות שאזכור והשלישי אחזתיו ולא ארפנו.

הדרך הראשון הוא שתהיה המלה התנאית שהיא "אם" כמו שאמר "אם תשים אשם נפשו" חוזרת למעלה ויהיה הכתוב מסורס כאלו יאמר וה' אם חפץ דכאו החלי כלומר אם רצה להענישו בגלות תשים אשם נפשו כלומר דע נא והאמן שלא היה כ"א בחטאת ישראל ואשמת נפשו כי אין ייסורין בלא עון (שבת נה, א), ולכן אם חפץ השם יתברך לדכאו לישראל ולהחליאו בכמה מינים מהמכות והחליים אל תחשוב שהיה הדבר כדברי מלכי האומות שאמרו שהיה כל זה לישראל על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו אבל תשים אשם נפשו ונאמין שבעונותיו סבל רעות הגלות, ולכן אחרי מירוק עונותיו בצרות הגלות יראה זרע יאריך ימים בזמן הגאולה שיתרבה זרעם רבוי רב כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לו, לח) "ארבה אותם כצאן אדם", וצפניה אמר (זכריה י, ח) "ורבו כמו רבו", וכן "ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם" (זכריה י, י), ועוד יאריך ימים כמו שאמר "כימי העץ ימי עמי" (ישעיה סה, כב), ואמר "כי הנער בן מאה שנה ימות" (שם כ), וחפץ ה' בידו יצלח שעל ידו יראה בעולם יכולת השם ית' ומלכותו, אבל הפירוש הזה עזבתיו לפי שאינו כדרך פעל הטעמים שעשה אם תשים סמוך במקף.

והדרך השני בפירושו הוא שיהיה "החלי" מגזרת ותחלימני והחייני (ישעיה לח, יז) שאינו מגזרת חולי כי אם מגזרת בריאות וחיים כאלו ייאמר וה' שחפץ דכאו את ישראל בגלות הוא החלימם והחיים בגאולתם, ולכן עם היות שהיו לו חטאות ועונות הנה יזכה לטובות הרבה והוא אומרו אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים, אבל הפירוש הזה אינו נכון לפי שתחלימני שרשו חלם ושרש החלי הוא חלה, ולכן אי אפשר שיפורש מענינו החלי כי היה צריך לומר החלים לפי שהמם היא למד הפעל.

אמנם הדרך השלישי הוא הנכון אצלי, יאמר הנביא כמשיב על דברי מלכי האומות הנה גלות ישראל אף על פי שנניח שהוא בחטאתיו לא היה עולמי לנצח נצחים כי לא יעשה השם כלייה בעמו ובנחלתו להסירם מעל פניו לעד, אבל היה כדי לדכאו ביסורין כאשר ייסר איש את בנו, וזהו "וה' חפץ דכאו" והייסורין ההם לא היו כדרך מיתה כאדם ההורג את חברו בכעסו אבל היו כדרך חולי בתקות רפואה ותעלה וכמו שאמר המשורר "הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד, האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור, השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה, ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" (תהלים עז, ח-יא), רוצה לומר באמת אין זה הריגה וכלייה מוחלטת אבל הוא חולי שבא עלי ונהייתי ונחליתי אעפ"י שהוא חולי ארוך ונושן מאד משנות ימין עליון רוצה לומר שנים רבות כפי יכלתו, הנה בזה הדרך אמר כאן "וה' חפץ דכאו החלי" רוצה לומר חולי היה שגזר עליו לא כליה, ולכן עם היות שתשים אשם נפשו כלומר שהיו חטאות ואשמות לישראל הנה עם כל זה ירפא מחליו ויראה זרע רב מאומתו ויאריך ימים בחייו ובשלותו, ומלבד זה חפץ השם שהוא שיבאו כל בני עולם להכיר אלהותו כמו שאמר כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט) וגומר בידו של ישראל יצלח לפי שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.

והרב רבי אברהם בן עזרא פירש וה' חפץ דכאו והחליאו בזה הגלות, ואם ישראל ישים אשם נפשו ויודה בחטאתו באמרו אבל אשמים אנחנו על כן באה אלינו הצרה הזאת, הנה כאשר יעשה התשובה הזאת יגאלהו השם ויראה זרע יאריך ימים, ומה שפירשתי הוא יותר נכון, הנה התבאר מזה שמאמר "ואנחנו חשבנוה נגוע מוכה אלהים ומעונה", וכן "מפשע עמי נגע למו" הם דברי מלכי האומות כפי מחשבותיהם אשר לא ידעו דרך ה', ואמנם מאמר אם תשים אשם נפשו הם דברי הנביא אינו כמספק, אבל פירושו עם שיתייחס אשם לנפשו שכן הוא האמת עם כל זה אחרי מירוק עונותיו יראה זרע יאריך ימים. והותרה אם כן השאלה החמשית.

וביאר הנביא באי זה זכות יכופר לישראל אשם נפשו ויראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בלמוד האומות והכניסם תחת כנפי השכינה "בידו יצלח", באומרו (יא) "מעמל נפשו יראה וגו'", ופירוש "יראה" "ישבע" "יצדיק" אצלי אינו לעתיד אבל הוא ספור מה שהיה בגלות היה רואה, היה שבע, היה מצדיק, יגיד הנביא ששלש זכיות גדולות היו לישראל בגלות. האחת, מסבה ש"עמל נפשו יראה" ואמר זה כנגד מה שזכר למעלה אם תשים אשם נפשו ועונותיו ורואה אותם כדי לשוב מהם, וכבר יאמר "עמל" על החטא והאשם כמו "הרה עמל וילד שקר" (איוב טו, לה), "והביט אל עמל לא תוכל" (חבקוק א יג), "תחת לשונו עמל ואון" (תהלים י, ז). והזכות השני, זכר באומרו "ישבע בדעתו" כלומר שאף על פי שהיה בגלות רעב וצמא בחוסר כל "תשיגהו כמים בלהות", הנה הוא היה שבע ועשיר בעיניו ומתגדל בעצמו במה שהיה יודע מהתורה האלהית, כי בידיעתו זאת נראה לו ש"שבע ילין בל יפקד רע" ולא יחוש לכל עמלו בערך פקודי השם המשמחים את לבו, ועם היות שבעלי הטעמים עשו זקף במלת "ישבע" להבדילו מ"בדעתו" והיתה בי"ת "ישבָע" קמוצה, הנה פירוש שהוא ישבע וישיש בעצמו, ואח"כ זכר סבת השובע וההסתפקות ההוא באומרו שהיה "בדעתו", ורש"י פירש מעמל נפשו היה רואה ושבע אבל לא חומס וגוזל. והזכות השלישי הוא, שעם היותו בגלות בין האויבים לא היה שומר לפיו מחסום בענין האמונה והדת ולא היה מודה לדבריהם כדי להחניפם, אבל ישראל העבד הנאמן היה מצדיק בפרסום הדעת הצדיק והאמתי בקרב הרבים עם היות שעל זה היה סובל רעות רבות כפי רשעת האומות, ועל זה אמר "יצדיק צדיק עבדי לרבים" רוצה לומר יצדיק דעתו שזכר הצדיק ישראל עבדי לרבים מהאומות, אף על פי שעל זה עונותם הוא היה סובל, ואפשר לפרש "יראה" "ישבע" "יצדיק" שהם כלם לעתיד כי לפי שזכר למעלה שיזכה לשלשה דברים. הראשונה, יראה זרע. השנית, יאריך ימים. השלישית, וחפץ ה' בידו יצלח. ביאר שלשתם, וכנגד מה שאמר "יראה זרע" אמר כאן "מעמל נפשו יראה", ומ"ם "מעמל" תהיה מ"ם היתרון כמו "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז א) "טובה חכמה מפנינים" (משלי ח יא) כלומר יותר ממה שראה מהעמל לנפשו בגלות יראה זרע בזמן הגאולה, וכנגד מ"ש "יאריך ימים" אמר ישבע שימות תמיד זקן ושבע ימים, וכנגד מ"ש "וחפץ ה' בידו יצלח" שהוא בהכנסת האומות תחת כנפי השכינה לקרוא כולם בשם ה' כי הוא חפץ ה', אמר "בדעתו יצדיק צדיק" כלומר בידיעתו וחכמתו ישראל "עבדי" שהוא "צדיק" יצדיק "לרבים" שיסירם מאמונותיהם הכוזבות ויביאם לצדק עולמים, יאמר שלא יחסל מזה בעבור מה שהרעו האומות להם בגלות וזהו "ועונותם הוא יסבול" רוצה לומר אף על פי שעונותם הוא יסבול עתה בגלות. הנה התבארו הכתובים הקשים האלה בפירושם והותרה השאלה הששית.

(יב) ואמנם אמרו "לכן אחלק לו ברבים" אמרו המפרשים שהם דברי האל או דברי הנביא בשמו, ויותר נכון שיהיה תפלת הנביא שיתפלל אל השם שיחלק לו ברבים רוצה לומר שישראל ימשול על עמים רבים מהאומות ויתנם לו לנחלה והוא מלשון "וידו חלקתה להם בקו" (ישעיה לד, יז). וכן "ואת עצומים יחלק שלל" קרא עצומים האומות העצומות אשר יעלו על ישראל בימי גוג ומגוג שיתן הקדוש ברוך הוא שללם בידיהם של ישראל ואמר שיזכה לזה לארבע סבות. האחת, "תחת אשר הערה למות" על קדושת השם "והערה" הוא מלשון שפיכה כמו "ותער כדה" (בראשית כד, כ). והשנית, לפי ש"את פושעים נמנה" כלומר שישראל בהיותו בגלות היו האומות מונין אותו מכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף, ולכן יהיה שכרו שיעלה לגדולה. והשלישית, בעבור ש"הוא חטא רבים נשא" ואין הכוונה שהוא יכפר בעד חטאתם אלא שרשעתם ומעשיהם הרעים של האומות שהם היו חטאיהם ועונותם הוא היה נושא וסובל אותם בהיותו מקבל היזיקם. והרביעית, לפי של"פושעים יפגיע" רוצה לומר שבהיותו בגלות היה מתחנן לפני הפושעים ופוגע בם כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ולכן תהיה שורת הדין שבמקום שהיה מתחנן לרגליהם עתה ימשל בם ויחלק שללם, ויהיה יפגיע מלשון "אל תפגעי בי" (רות א טז), או שיהיה התפלה להשם יתברך שבגלות היה ישראל מתפלל אל השם יתברך בשלום האומות וטובתם כמו שאמר במוסף של ראש השנה "וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו'", וגם ירמיהו אמר "ודרשו את שלום העיר" (ירמיהו כט ז), ויש מפרשים "ולפושעים יפגיע" מלשון "לך ופגע בו" שימות ויחריב את הפושעים מהאומות ואינו נכון. הנה התבארה הפרשה הזאת כפי הדרך הזה, והותרו שאלותיה כפי הדרך הראשון שנאמרה על ישראל.