נוצרים וצום

17 וְאַתָּה כִּי תָצוּם סוּךְ אֶת־רֹאשְׁךָ וּרְחַץ אֶת־פָּנֶיךָ׃
18 אֲשֶׁר לֹא־תֵרָאֶה צָם לִבְנֵי אָדָם כִּי אִם־לְאָבִיךָ בַּסָּתֶר וְאָבִיךָ הָרֹאֶה בַּמִּסְתָּרִים הוּא בַּגָּלוּי יִגְמְלֶךָ׃
 (Mat 6:17-18 DLZ)


 14 וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן וַיֹּאמְרוּ מַדּוּעַ אֲנַחְנוּ וְהַפְּרוּשִׁים צָמִים הַרְבֵּה וְתַלְמִידֶיךָ אֵינָם צָמִים׃
 15 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ אֵיךְ יוּכְלוּ בְּנֵי הַחוּפָּה לְהִתְאַבֵּל בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלוּקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן וְאָז יָצוּמוּ׃
 (Mat 9:14-15 DLZ)

 18 וְתַלְמִידֵי יוֹחָנָן וְתַלְמִידֵי הַפְּרוּשִׁים הָיוּ מַרְבִּים לָצוּם וַיָּבֹאוּ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַדּוּעַ תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן וְתַלְמִידֵי הַפְּרוּשִׁים צָמִים וְתַלְמִידֶיךָ אֵינָם צָמִים׃
 19 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ אֵיךְ יוּכְלוּ בְּנֵי הַחוּפָּה לָצוּם בְּעוֹד הֶחָתָן עִמָּהֶם כָּל־יְמֵי הֱיוֹת הֶחָתָן עִמָּהֶם לֹא יוּכְלוּ לָצוּם׃
 20 הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְלוּקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן וְאָז יָצוּמוּ בַּיָּמִים הָהֵם׃
 (Mar 2:18-20 DLZ)

 33 וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֵן תַּלְמִידֵי יוֹחָנָן מַרְבִּים לָצוּם וְאֹמְרִים תְּחִנּוֹת וְגַם תַּלְמִידֵי הַפְּרוּשִׁים עֹשִׂים כֵּן וְתַלְמִידֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים׃
 34 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲתוּכְלוּ אֲנֹס בְּנֵי הַחוּפָּה לָצוּם וְהֶחָתָן עוֹדֶנּוּ עִמָּהֶם׃
 35 וְאוּלָם יָמִים בָּאִים וְלוּקַּח מֵאִתָּם הֶחָתָן אָז יָצוּמוּ בַּיָּמִים הָהֵמָּה׃
 (Luk 5:33-35 DLZ)

 9 וַיּוֹסֶף וַיִּשָׂא מְשָׁלוֹ אֶל־אֲנָשִׁים בֹּטְחִים בְּנַפְשָׁם כִּי צַדִּיקִים הֵמָּה וַאֲחֵרִים נִבְזִים בְּעֵינֵיהֶם וַיֹּאמַר׃
 10 שְׁנֵי אֲנָשִׁים עָלוּ אֶל־הַמִּקְדָּשׁ לְהִתְפַּלֵּל אֶחָד פָּרוּשׁ וְאֶחָד מוֹכֵס׃
 11 וַיַּעֲמֹד הַפָּרוּשׁ לְבַדּוֹ וַיִּתְפַּלֵּל לֵאמֹר אוֹדְךָ אֱלֹהִים עַל כִּי אֵינֶנִּי כְּיֶתֶר הָאָדָם הַגֹּזְלִים וְהָעשְׁקִים וְהַנֹּאֲפִים וְגַם־לֹא כַּמֹּכֵס הַזֶּה׃
 12 אֲנִי צָם פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ אֲנִי מְעַשֵׂר אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲנִי קֹנֶה׃
 13 וְהַמּוֹכֵס עָמַד מֵרָחוֹק וְלֹא אָבָה לָשֵׂאת אֶת־עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וְתוֹפֵף עַל־לִבּוֹ וַיֹּאמַר אֱלֹהִים סְלַח־לִי אֲנִי הַחוֹטֵא׃
 14 אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כִּי־יָרַד זֶה לְבֵיתוֹ נִצְדָּק, מִזֶּה, כִּי כָּל־הַמֵּרִים נַפְשׁוֹ יִשָּׁפֵל וַאֲשֶׁר יַשְׁפִּילָהּ יְרוֹמָם׃
 (Luk 18:9-14 DLZ)

עדות לסליחת חטאים על ידי תפילה לה' בבית המקדש ולא על ידי תפילה ובקשה מישו או שתלו במיתתו וצליבתו כפרה על חטא.


  וַיְהִי בְּשָׁרֲתָם בְּשֵׁם יְהֹוָה וּבְצוּמָם וַיֹּאמֶר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַבְדִּילוּ לִי אֵת בַּר־נַבָּא וְאֶת־שָׁאוּל לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר קְרָאתִים לָהּ׃
 (Act 13:2 DLZ)

  ויִּבְחֲרוּ לָהֶם זְקֵנִים בְּכָל־קְהִלָּה וּקְהִלָּה וַיִּתְפַּלֲלוּ וַיָּצוּמוּ וַיַּפְקִידוּם בְּיַד הָאָדוֹן אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ׃
 (Act 14:23 DLZ)

ישו אומר לתלמידיו שאם יצומו וכו'... הכוונה שאחרי שילך מהם - יצומו, ואכן בספר מעשה השליחים הם צמו. כי כל עוד היה ישו החתן איתם לא צמו.

דבר השם וגבורת האלהים

  ותָּפֵרוּ אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים עַל־יְדֵי קַבָּלַתְכֶם אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם וְהַרְבֵּה כָאֵלֶּה אַתֶּם עֹשִׂים׃
 (Mar 7:13 DLZ)

  כּאֲשֶׁר מְסָרוּם לָנוּ הָרֹאִים אֹתָם בְּעֵינֵיהֶם מִתְּחִלָּה, וַאֲשֶׁר הָיוּ מְשָׁרֲתֵי הַדָּבָר׃ (לוקס 1:2)
 (Luk 1:2 DLZ)

  בּימֵי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים חָנָן וְקַיָּפָא הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר׃ (לוקס 3:2)
 (Luk 3:2 DLZ)

איך יכול להיות שהיה "דבר אלהים" אל יוחנן המטביל במדבר - הרי הפרסונה השניה בשילוש כבר התגשמה בבשר ובאה כישו בן מרים - וכאן ישו לא הגיע עדיין להטבל על ידי יוחנן המטביל?!


 ויְהִי הַיּוֹם וְהוּא מְלַמֵּד וּפְרוּשִׁים וּמוֹרֵי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִכָּל־כְּפָרֵי הַגָּלִיל  וּמִיהוּדָה וִירוּשָׁלָיִם ישְׁבִים שָׁם וַתְּהִי־בוֹ גְּבוּרַת יְהֹוָה לִרְפּוֹא׃
 (Luk 5:17 DLZ)

אֲבָל מֵעַתָּה יִהְיֶה בֶן־הָאָדָם ישֵׁב לִימִין גְּבוּרַת הָאֱלֹהִים (Luk 22:69 DLZ)

אבָל לַמְקֹרָאִים בֵּין מִיהוּדִים בֵּין מִיוָנִים אֶת־הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא גְּבוּרַת אֱלֹהִים וְחָכְמַת אֱלֹהִים׃
 (1Co 1:24 DLZ)

  בּשֵׁם אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּהִקָּהֶלְכֶם יַחַד וְרוּחִי אִתְּכֶם עִם־גְּבוּרַת אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃
 (1Co 5:4 DLZ)

שאלות על הברית החדשה

1. אם הבן והרוח והאב שוים - איך זה שמי שמדבר חרפה על בן האדם - יסלח לו, והמחרף את רוח הקודש לא יסלח לו. (מתי 12:32)

ישו לא עליון ולא אל שדי

  ויִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל וַיֹּאמֶר מַה־לִי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל עֶלְיוֹן הִנְנִי מַשְׁבִּיעֲךָ בֵּאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי׃
 (Mar 5:7 DLZ)

  וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן־עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהֹוָה אֱלֹהִים יִתֶּן־לוֹ אֶת־כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃
 (Luk 1:32 DLZ)

  ויַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל־כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן־הָאֱלֹהִים׃
 (Luk 1:35 DLZ)

  וְאַתָּה הַיֶּלֶד נְבִיא עֶלְיוֹן יִקָּרֵא לָךְ כִּי לִפְנֵי יְהֹוָה תֵּלֵךְ לְפַנּוֹת אֶת־דְּרָכָיו׃ (Luk 1:76 DLZ) על יוחנן בפטיסטה

  אבָל אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם וְהֵיטִיבוּ וְהַלְווּ וְאַל תְּצַפּוּ לְתַשְׁלוּם וִיהִי שְׂכַרְכֶם רַב וִהְיִיתֶם בְּנֵי עֶלְיוֹן כִּי טוֹב הוּא גַּם־לִכְפוּיֵי טוֹבָה       וְלָרָעִים׃ (Luk 6:35 DLZ)

  ויַּרְא אֶת־יֵשׁוּעַ וַיִּפֹּל לְפָנָיו וַיִּקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל מַה־לִּי וָלָךְ יֵשׁוּעַ בֶּן־אֵל עֶלְיוֹן מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמְּךָ אֲשֶׁר לֹא תְעַנֵּנִי׃
 (Luk 8:28 DLZ)

  אֲבָל הָעֶלְיוֹן לֹא יִשְׁכֹּן בְּהֵיכָלוֹת מַעֲשֵׂי יָדָיִם כַּאֲשֶׁר אָמַר הַנָּבִיא (Act 7:48 DLZ)

  ותֵּלֶךְ אַחֲרֵי פוֹלוֹס וְאַחֲרֵינוּ הָלוֹךְ וְקָרוֹא לֵאמֹר הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶה עַבְדֵי אֵל עֶלְיוֹן וְהֵם מוֹרִים אֹתָנוּ דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה׃
 (Act 16:17 DLZ)

בתרגום היווני אין מילה שמקבילה ל"שדי" ALMIGHTY, בהרבה מקומות במקום "שדי" מופיע המילה "ת'אוס" אלוהים, או שתרגום היווני כותב את המילה העברית "שדי" באותיות יווניות. Σαδδαι (Eze 10:5 BGT)

בקיצור ישו לא נקרא "עליון" או "שדי" בשום מקום בברית החדשה. אלא ההיפך ישו נקרא "בן עליון" כפי אשר התלמידים קרואים "בני עליון".

והשתחוו יעקב על ראש המטה

  וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל־רֹאשׁ הַמִּטָּה  (Gen 47:31 WTT)
  ואמר ימי לי וימא לה וסגד איסריל על רישׁ חוטרה  (Gen 47:31 LPEH)

And he said, Swear to me; and he swore to him. And Israel did reverence, leaning on the top of his staff. (Gen 47:31 LXA)

et ille iura ergo inquit mihi quo iurante adoravit Israhel Deum conversus ad lectuli (=BED) caput (Gen 47:31 VUL)

   בָּאֱמוּנָה בֵּרַךְ יַעֲקֹב אֶת־שְׁנֵי בְנֵי־יוֹסֵף לִפְנֵי מוֹתוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ עַל־רֹאשׁ הַמַּטֶּה׃   (Heb 11:21 DLZ)

הבשורה הולכת בדרך התרגום היווני. אבל הירונימוס מתרגם "מיטה" ערס.

בראשית פרק מז

(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה:

(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:

(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

(לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: פ 

בראשית פרק מח

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה: 

בראשית פרק מח

(יב) וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה.

לפי סיפור הדברים בתנך קודם המעשה שבאו אליו שני בני יוסף - אז השתחווה על ראש המיטה על דבר שבועת יוסף שיקברנו בקברי אבותיו בארץ כנען. ולאחר מכן חלה יעקב ויבא יוסף את שני בניו. ואז ישב על המיטה.

בכל אופן זה מגוחך שנוצרי יביא ראיה שיעקב אבינו השתחווה לצלב לשתי וערב שהיה על ראש מטהו. גם אם הכונה שהשתחוה על ראש הַמַּטֶּה , הכוונה שמחמת זקנתו לא יכל להתשחוות אפים ארצה (כפי שהשתחוה יוסף ולפי תרגום השבעים מנשה ואפרים ואולי יוסף עמהם השתחוו כולם ליעקב), אלא שהשתחוה שהוא נשען על ראש מטהו כפי שמבינים זאת תרגומים נוצריים באנגלית . בכל אופן גם הירונימוס בוולגטה תרגם "מיטה" ולא מטה אשר בידו.

למה צריך את קורבן ישו

ויקרא פרק כו
(לט) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ:
(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:
(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:
(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:
(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:
(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:
(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהֹוָה:
(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ


הנה משמע שעם ישראל יכופר וירצה עוונו על ידי כמה דברים:
א' - על ידי תשובה ווידוי - שיתודו את עונם ועון אבותם ויכנע לבבם הערל. - אז ירצו את עונם.
ב' - על ידי הברית - זכירת הברית עם האבות "וזכרתי את בריתי יעקב" , "וזכרתי להם ברית ראשונים". "בריתי איתם".
ג' - על ידי הגלות - שהגלות מכפרת. "והארץ תעזב מהם" - והם ירצו את עונם.

שורה תחתונה:
אין שום רמז לקורבן ישו שיכפר עליהם, ואילו היה הקורבן מועיל ועושה רושם - למה ישראל לא נקבצו כולם לא"י וחיו בשלום בזמן ישו?!



רד"ק ישעיהו פרק נט
(טז) וירא כי אין איש - הנה מצאנו בתורה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ואמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, וכן אמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, הנה ע"י התשובה יהיה קבוץ גליות, וישעיה אמר וירא כי אין איש ותושע לו זרועו וגומר, וכן אמר ואביט ואין עוזר, וכן אמר דרכיו ראיתי וגומר, כמו שפירשנו למעלה, ואמר יחזקאל לא למענכם אני עושה בית ישראל וגו', ואמר והוצאתי אתכם מן העמים וגומר ואומר וברותי מכם המורדים והפושעי' בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבאו, וגם בתורה אמר וזכרתי להם ברית ראשונים וגו' נראה כי בחסד האל ובזכות האבות יצאו לא בזכותם, וגם בדברי רז"ל ראינו שהיו נבוכים בזה אם יצאו על ידי תשובה אם לאו, ואמרו אמר ר' יוחנן אין בן דוד בא אלא או בדור שכלו זכאי או בדור שכלו חייב, בדור שכלו חייב דכתיב וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, והדר ותושע לו זרועו, בדור שכלו זכאי דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ועוד אמרו רבי יהושע בן לוי רמי כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אניש אתא הוי, וכתיב עני ורוכב על חמור הא כיצד זכו עם ענני שמיא לא זכו עני ורוכב על חמור, ועוד בדבריהם רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו אלא בתשובה ומעשים טובים, הנה אנו רואים כי מסופקים היו אם יהיה קבוץ גליות על ידי תשובה או לאו, וזה מפני מחלוקת הפסוקים, ואפשר לתרץ הפסוקים: כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחר שיראו סימני הגאולה, ועל זה נאמר "וירא כי אין איש" כי לא ישובו בתשובה [בגלות] עד שיראו תחילת הישועה ועדין יהיו בהם פושעים ומורדים, ויצאו מהגלות ב[תוך] כלל רוב ישראל השבים בתשובה ויכלו בדרך שלא יבאו לארץ ישראל, ובאמרו "וירא כי אין איש" רוצה לומר על כלל ישראל שלא ישובו בתשובה שלמה [בגלות] ולא יפגעו לאל בלב נכון עד שיראו סימני הגאולה, "ואיש" אומר על כלל ישראל, כמו "ואיש ישראל נשבע במצפה" שהיו שם כל ישראל, כי לא יתכן שלא יהיה איש ואנשים בישראל צדיקים וטובים שיהיו ראוים לגאולה [בגלות], אבל לא לגאול כל ישראל בזכותם, וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל "דור שכלו חייב" ר"ל רובו, כי לא היה מעולם בישראל דור שכלו חייב, שלא היו בהם אנשים צדיקים וטובים, וגם החייבים לא אמר שיהיו חייבים כליה חס ושלום אלא שאין ראוין לגאולה:

הסבר "דור שכולו חייב":
עם ישראל במהלך הגלות ברובו לא שב בתשובה ויש בתוכו פושעים ומורדים, והקב"ה רואה "כי אין איש". וגם הצדיקים שבתוכו לא מספיק שבזכותם תבוא הגאולה. זה "דור שכולו חייב" ר"ל - רובו חייב.
אבל כשתתחיל הישועה ויראו סימני גאולה - רוב רוב עם ישראל יחזור בתשובה ועדיין יהיו פושעים ומורדים שהקב"ה יכלה אותם בדרך במדבר העמים. במילים אחרים "וירא כאין איש" - הקב"ה יראה ש"איש" = עם ישראל איננו היינו לא חוזר בתשובה בגלות - אז הקב"ה יתחיל סימני הגאולה ואז יחזור רוב ישראל בתשובה. והמיעוט רשעים יכלה.

אגדות בתלמוד על המינים

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א
ההוא מינא דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, הוה קא מצער ליה טובא בקראי. יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה, סבר: כי מטא ההיא שעתא אלטייה. כי מטא ההיא שעתא ניים. אמר: שמע מיניה לאו אורח ארעא למעבד הכי , "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה ט) כתיב, וכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז כו).

תוספות מסכת ברכות דף ז עמוד א
"ההוא צדוקי דהוה בשבבותיה דריב"ל כו'..לאו אורח ארעא" - אף על גב דהצדוקים וכו' מורידין ולא מעלין, היינו בידי אדם, אבל בידי שמים לאו אורח ארעא להענישם ולהטריחם ולהורגם בידי שמים שלא כדרך בני אדם. ואי גרסינן הכא "עובד כוכבים" ניחא, דקאמר התם העובד כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.

הברית החדשה לא מבינה פרלליזם

 1 בַּיָּמִים הָהֵם קָם יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל וַיְהִי קֹרֵא בְמִדְבַּר יְהוּדָה לֵאמֹר׃
 2 שׁוּבוּ כִּי מַלְכוּת הַשָׁמַיִם קָרְבָה לָבוֹא׃
 3 כִּי זֶה הוּא אֲשֶׁר נִבָּא עָלָיו יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְׁרוּ מְסִלּוֹתָיו׃

 (Mat 3:1-3 DLZ)

 1 תּחִלַּת בְּשׂוֹרַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים׃
 2 כַּכָּתוּב בַּנְּבִיאִים הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וּפִנָּה דַּרְכֶּךָ׃
 3 קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו׃
 4 יוֹחָנָן הָיָה טֹבֵל בַּמִּדְבָּר וְקוֹרֵא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים׃

 (Mar 1:1-4 DLZ)

 3 וַיָּבֹא בְּכָל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּקְרָא טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת הַחֲטָאִים׃
 4 כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבַּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ מְסִלּוֹתָיו׃
 5 כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל־הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה׃
 6 וְרָאוּ כָל־בָּשָׂר אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהִים׃

 (Luk 3:3-6 DLZ)

 23  וַיֹּאמֶר אֲנִי קוֹל קוֹרֵא בַמִּדְבָּר פַּנוּ דֶּרֶך יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר אָמַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא׃ (Joh 1:23 DLZ)


הברית החדשה רוצה להציג את יוחנן המטביל אשר קרא במדבר לתשובה - כמי שמלא את נבואת הנביא ישעיהו "קול קורא במדבר..." אבל כמובן הברית החדשה וגם התרגום היווני המושחת לא הבין את המקבילות אשר בטקסט את ה"פרללליזם" שהרי כך צריך לקרוא את הפסוק:

ישעיהו מ (ג) קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ:

הנביא אומר: קול רוח הנבואה קורא:: במדבר פנו דרך  - לה' | בערבה ישרו מסלה - לאלוהינו.

כל התרגומים האנגליים הידועים NIV ESV NAB NAS כולם מבינים את המקבילות ומתרגמים .:

A voice of one calling: "In the wilderness prepare the way for the LORD; make straight in the desert a highway for our God. (Isa 40:3 NIV)

אלא שכנה הכתוב

שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) סימן שסח

ואלו הן. א' ויפנו משם האנשים ואברהם עודנו עומד לפני ה'98. וה' היה עומד לפני99 אברהם היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. וכן אתה מוצא בראש הענין כתיב מתחלה100 וירא אליו ה' וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וגו' ואמר למלאכים יוקח נא מעט מים ורחצו וכל הענין, ומאחר שגמל חסד למלאכים ופנו והלכו להם שנאמר ויפנו משם האנשים, ועדיין שכינה מעכבת לאברהם וה' עומד לפני אברהם, אלא שכנה הכתוב. ב' ואם ככה את(ה) עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי101, ברעתך102 היה לו לומר אלא שכנה הכתוב שכנגד הקדוש ברוך הוא אמר משה. ג' אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו103. והיה לו לומר מרחם אמנו אלא שכנה הכתוב. ד' ויאכל חצי בשרו103. בשרנו היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. וכן אתה מוצא שאחין של אדם כבשרו שנאמר104 כי אחינו בשרנו הוא. ה' בעון אשר ידעתי105 כי מקללים להם בניו106. מקללים לי היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. וכן אתה מוצא בבני עלי שלא בזו אלא שכינה וכן הוא אומר בהם107 למה תבעטו בזבחי ובמנחתי. ועוד נאמר108 ועתה חלילה לי נאום ה' כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, למדת שלא בזו אלא שכינה. ו' אולי יראה ה' בעיני109. בעיניו היה לו לכתוב אלא שכנה. ז' אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל110. איש לאוהליו111 היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. ח' והנה שולחים אל אפם את הזמורה112. אל אפי היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. ט' הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי ולא נמות113. ולא תמות היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. י' ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו114. אותי היה לו לומר אלא שכנה הכתוב. י"א כי הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו115. עיני היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. י"ב ועמי המיר כבודו116. כבודי היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. י"ג ואהיה עלי למשא117. עליך היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. י"ד כבודם בקלון אמיר118. כבודי היה לו לכתוב119 אלא שכנה הכתוב. ט"ו וירשיעו את איוב120. הדין כלפי מעלה היה אלא שכנה הכתוב. י"ו ותשוח עלי נפשי121. עליך נפשך היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. י"ז וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב122. כבודי123 היה לו לכתוב אלא שכנה הכתוב. י"ח124 אלו י"ח דברים תקון סופרים ודקדוקיהם משובחים. לשון125 אותו תקון סופרים. 

ספר הליכות עולם שער ב' (עמ' 18 דפוס ורשא)

"כביכול, בלשונם ז"ל בהרבה מקומות ר"ל התורה שניתנה בכ"ב אותיות יכולה לומר דבר זה אבל לנו אי אפשר לאומרו, אי נמי כ"ב נוטריקון כ'תוב ב'תורה, כענין אומרו בהרבה מקומות "אלמלא מקרא כתוב אין הפה יכול לאומרו" וכן ראיתי בתוספות מגילה, וזה הלשון משתמשים בו בהרבה בהגדות בדברים שאינם דרך כבוד כלפי מעלה כמו "כי חזק הוא ממנו" כביכול כלפי מעלה אמרו וכן הרבה כיוצא בו...והא דאמרינן בכמה מקומות "תקון סופרים הוא זה" אין הכונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת, אלא ענין תקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר אלא כוונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן, כמו "ואברהם עודנו עומד", וה' עודנו עומד היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, ולא קראו תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים , לשון הרשב"א ז"ל."

מזרחי (רא"ם) בראשית פרק יח

ופירוש 'תקון סופרים' בכל מקום אין הכונה בו חלילה שהוסיפו על מה שכתוב בתורה או ששינו ממה שכתוב בתורה, אלא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעקר הכונה לא היתה כמו שנראה ממה שכתוב בספר אלא צד כונה אחרת, ולא היה לו לכתוב כן אלא כן, אלא שכנה הכתוב. ולא קראום תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כנויים - לשון הרשב"א (הובא בהליכות עולם פרק א שער ב). אבל רש"י הוסיף ואמר "תיקון סופרים הוא זה שהפכוהו רבותינו לכתוב כן". ובפסוק (במדבר יא, טו) "ואל אראה ברעתי" הארכתי בו ועיין שם. 

מזרחי (רא"ם) במדבר פרק יא

ומה שאמר "וזה אחד מתקוני סופרים", אינו רוצה לומר מאותם שתקנו לתלמי המלך, דבפרק קמא דמגלה (מגילה ט א), שהרי זה אינו מכללם. ועוד מהו זה שאמר: "אלא שכנה הכתוב" ולמה לא אמרו זה גבי (שמות א, י ורש"י שם מסוטה יא) "ועלה מן הארץ", שדרשו רז"ל "כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים - והרי הוא כאלו כתוב: ועלינו מן הארץ והם יירשוה". וכן גבי (טז, יד) "העיני האנשים ההם תנקר" שדרשו בו: "כאדם התולה קללתו בחברו". וכן אמרו בפרשה הזאת גבי (יב, יב ברש"י) "אשר בצאתו מרחם אמו - אמנו היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב". אלא הכי פירושו: שהכתוב כנה זה כדרך תקוני הסופרים, שמנה גם "לכנות", לתקון הלשון לפי כוונתם. וכן מצאתי בספר ישן שהיה כתוב בו: תקון סופרים - דברים סתורים בתורה ובמקרא ואינן כתובין כתקונן, וחכמי ארץ קוראין אותם תקון סופרים. ולא שתקנו אותן, שמחקו (וכתבו) מה שכתב משה רבינו עליו השלום בתורה ומה שכתוב בנביאים ובשאר הספרים. ומתחלה שכתבוהו, על כנויו כתבוהו הסופרים, לא חסרו ולא הותירו. וכך היו ראויין להקרות כנוי כתובים, ואלו הן (בראשית יח, כב): "ואברהם עודנו עומד לפני ה'". היה צריך לומר וה' עודנו עומד על אברהם, אלא שכנה הכתוב וכן "ואל אראה ברעתי" וכו'. וכך כתבו גם הרשב"א ז"ל והביאו בעל הליכות עולם (הליכות עולם פרק א שער ב מהדו' ורשא עמ' יח), אבל בפסוק "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" אמרו: היה לו לכתוב וה' עומד על אברהם - אלא שתקון סופרים הוא זה, שהפכוהו רז"ל לכתוב כן, אלא שזה מן אחד הוא, שאין דרך הכתוב לכתוב כן משום מקום, אלא שרבותינו הפכו זה.

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ו
וכן הוא אומר "כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר בבבת עין אינו אומר כן אלא בבבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה אלא שכנה הכתוב, כיוצא בו "ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו" (מלאכי א יג), אלא שכנה הכתוב, כיוצא בו "בעון אשר ידע כי מקללים להם" וגו' (ש"א ג יג), אלא שכנה הכתוב, כיוצא בו "למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא" (איוב ז כ), כינה הכתוב. כיוצא בו, "הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות" (חבקוק א יב), כינה הכתוב. כיוצא בו, "ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו" (ירמיה ב יא), כינה הכתוב. כיוצא בו "וימירו את כבודם בתבנית שור" (תהלים קו כ), כינה הכתוב "ואל אראה ברעתי" (במדבר יא טו), כינה הכתוב. כיוצא בו, "אין לנו חלק בדוד איש לאהליו ישראל" (ש"ב כ א), כינה הכתוב "והנם שולחים את הזמורה אל אפם" (יחזקאל ח יז), כינה הכתוב. "בצאתו מרחם אמו" (במדבר יב יב) מרחם אמנו היה לו לומר, כינה הכתוב. אף כאן אתה אומר כי הנוגע בכם וגו' כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכנה הכתוב.

רש"י איוב פרק לב
(ג) וירשיעו את איוב - זה אחד מן המקראות שתקנו סופרים את לשון הכתוב, "וירשיעו" כלפי המקום בשתיקותם, היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן "וימירו את כבודם בתבנית שור" כבודי הי' לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן "ואל אראה ברעתי" (במדבר יא) ברעתם היה לו לכתוב אלא שכינה הכתוב, וכן הרבה מקומות בספרי ובמסורת הגדול': 

לא מבינים את ישו ומיהו?

יחיד ורבים

במדבר כו ט
הוּא דָתָן וַאֲבִירָם 

גוף שלישי

אסתר פרק ח
(ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודיים בַּיְּהוּדִים:
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב:

אסתר פרק ט
(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:

ישו הוא אלוהות - מהמדרשים

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א
אמר רבי חמא בר חנינא: אין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל, שנאמר (ישעיהו יח ה) "וכרת הזלזלים במזמרות" וכתיב בתריה (שם פס' ז') "בעת ההיא יובל - שי לה' צבאות - עם ממשך ומורט".

ישעיהו פרק סו פסוק כ
וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה'....

צפניה פרק ג פסוק י
מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי - יוֹבִלוּן מִנְחָתִי:


בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויחי פרשה צז
"עד כי יבא שילה" שעתידין כל אומות העולם להביא דורון למשיח בן דוד שנ' בעת ההיא יובל שי לי"י צבאות (ישעיה יח ז), סרס את המקרא ודרשיהו, "יובל" "שי" ואי אתה מוצא אלא שילה.

ילקוט שמעוני תורה פרשת ויחי רמז קס
"עד כי יבא שילה" [מ"ט, י] שעתידין כל האומות להביא דורון לישראל ולמלך המשיח שנאמר "יובל שי לה' צבאות".

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תכ
"וכרת הזלזלים במזמרות", א"ר חמא בר חנינא אין בן דוד בא עד שיכלה מלכות הזלה מישראל שנאמר וכרת הזלזלים וכתיב בתריה יובל שי לה' צבאות, בעת ההיא יובל שי לה' צבאות, שעתידין או"ה להביא דורון למלך המשיח, וכה"א עד כי יבא שילה קרי ביה עד כי יובל שי לו.

איכה רבה (וילנא) פרשה א

"כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" (איכה א טז), מה שמו של מלך המשיח? ר' אבא בר כהנא אמר: ה' שמו שנאמר (ירמיה כ"ג) "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו", דא"ר לוי: טבא למדינתא דשמה כשם מלכה ושם מלכה כשם אלוהיה, טבא למדינתא דשמה כשם מלכה דכתיב (יחזקאל מ"ח) "ושם העיר מיום ה' שמה", ושם מלכה כשם אלוהיה שנא' "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו".

הנה ישכיל עבדי פירוש רבי יצחק אברבנאל על ישעיהו נ"ג

ישעיהו פרק נב (החלק הראשון יספר הנביא בהצלחת האומה)

(יג) הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד:

(יד) כַּאֲשֶׁ֨ר שָׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ רַבִּ֔ים כֵּן־מִשְׁחַ֥ת מֵאִ֖ישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲר֖וֹ מִבְּנֵ֥י אָדָֽם:

(טו) כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ:

ישעיהו פרק נג (החלק השני וידוי והודאת האומות בפשעם וחטאתם נגד ישראל)

(א) מִ֥י הֶאֱמִ֖ין לִשְׁמֻעָתֵ֑נוּ וּזְר֥וֹעַ יְהֹוָ֖ה עַל־מִ֥י נִגְלָֽתָה:

(ב) וַיַּ֨עַל כַּיּוֹנֵ֜ק לְפָנָ֗יו וְכַשֹּׁ֙רֶשׁ֙ מֵאֶ֣רֶץ צִיָּ֔ה לֹא־תֹ֥אַר ל֖וֹ וְלֹ֣א הָדָ֑ר וְנִרְאֵ֥הוּ וְלֹֽא־מַרְאֶ֖ה וְנֶחְמְדֵֽהוּ:

(ג) נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ:

(ד) אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה:

(ה) וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֹנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ:

(ו) כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ:

(ז) נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֘ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו:

(ח) מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ:

(ט) וַיִּתֵּ֤ן אֶת־רְשָׁעִים֙ קִבְר֔וֹ וְאֶת־עָשִׁ֖יר בְּמֹתָ֑יו עַ֚ל לֹא־חָמָ֣ס עָשָׂ֔ה וְלֹ֥א מִרְמָ֖ה בְּפִֽיו:

(החלק השלישי מאמר הנביא מפרש ענין יסודי האומה על מה היו ומבטיחה בשכר שיגיעה באחרונה)

(י) וַיהֹוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהֹוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח:

(יא) מֵעֲמַ֤ל נַפְשׁוֹ֙ יִרְאֶ֣ה יִשְׂבָּ֔ע בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֹנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל:

(יב) לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים וְאֶת־עֲצוּמִים֘ יְחַלֵּ֣ק שָׁלָל֒ תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ: ס

"ולכן הדעת האמתי שראוי להחזיק בו הוא באחד משני דרכים, הדרך האחד הוא מסכים למפרשים שהנבואה הזאת נאמרה על ישראל שהוא נקרא בדברי השם "עבדי" כמו שאמר עבדי יעקב, ישראל עבדי, וכבר יורה על זה שלמעלה מזה נאמר "כי הולך ה' לפניכם" וזה על ישראל אמרו בהכרח, ואחר הפרשה הזו נאמר רני עקרה לא ילדה שגם כן נאמר על ישראל וא"כ הפרשה הזאת שנאמרה בינתים אין ראוי שתפורש כי אם על ישראל כמו הקודמת והמאוחרת ממנה, והפרשה הזאת תחלק לשלשה חלקים, החלק הראשון יספר הנביא בהצלחת האומה הישראלית ושתהיה הצלחתה ביחס שפלותה והכנעתה בגלות, והחלק הזה תחילתו מן "הנה ישכיל עבדי" עד "ואשר לא שמעו התבוננו", והחלק השני יניח בו ההודאה וההכרה אשר יתודו ויכירו וידעו כל האומות בזמן הגאולה בפשעם וחטאתם על מה שהרעו לישראל במיני ענויים רבים, תחילתו "מי האמין לשמועתנו וכו'" עד "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו", והחלק השלישי הוא מאמר הנביא מפרש ענין יסודי האומה על מה היו ומבטיחה בשכר שיגיעה באחרונה תחלתו וה' חפץ דכאו החלי וכו'" עד סוף הפרשה. והדרך השנית הוא שנראה לי שנאמרה הנבואה הזאת כולה על יאשיהו מלך יהודה והנני מפרש הפרשה כאשר עם לבבי כפי כל אחד מן הדרכים האלה על פי הכתובים.

אברבנאל ישעיהו פרק נב

(יג) הנה ישכיל עבדי וכו' עד "מי האמין לשמועתנו" (נג א). זהו החלק הראשון שבו יספר הנביא ההצלחות שיגיעו לאומה בזמן גאולתה, וענינו כי לפי שיעד הנביא למעלה על גאולתם כמו שאמר "כי לא בחפזון תצאו" (נב יב) זכר אחריו המעלות אשר יזכה עליהם עם ישראל בזמן גאולתם, וקראו עבדי לפי שסבל הגלות שנים רבות ועצומות על דבר כבוד השם יתברך ולא עזב תורתו ומצותיו ועבודתו כעבד הנאמן לרבו, ואמר הנביא שישראל בגלות היו משוללים מארבע מעלות שהיו להם מקדם בסוד אלוה עלי אהלם, המעלה הראשונה, היא בחכמה וידיעה רצה לומר שבמקום שהיה מקדם עם חכם ונבון הנה בבואם בגלות אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו נסתרה, וכמאמר המשורר מתרעם על זה "ואין איתנו יודע עד מה" (תהלים עד ט), והמעלה השנית, היא מעלת המלכות ר"ל שבמקום שהיו עליונים למלכי ארץ במעלה ומלכות הנה בגלות ישבו לארץ ידמו ובאו מקצה הכבוד והמלכות אל קצה השפלות וההכנעה. והמעלה השלישית, היא הנבואה שבמקום שהיו ביניהם מקדם להקת נביאים ובסבת הארון והשכינה שהיו ביניהם היתה מתרבה הנבואה והמשא ביניהם בכל יום, הנה בבואם בגלות לא מצאו חזון מה' וכמאמר המשורר מתרעם על זה "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא" (שם). והמעלה הרביעית, היא השכינה שהיתה ביניהם שבאמצעותה היו מתדבקים בגבוה מעל גבוה יתברך כמו שיעד "ואביא אתכם אלי" (שמות יט ד), ובבואם בגלות הסתיר פניו מהם עשר מסעות נסעה שכינה ובמקום שהיו דבקים למעלה השליך משמים ארץ תפארת ישראל והרחיקם מעליו. וייעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה תשוב האומה לזכות הארבע מעלות האלה בשלמות גדול: וכנגד המעלה הראשונה שהיא מהידיעה והחכמה, אמר "הנה ישכיל עבדי" רוצה לומר ישראל עבדי אף על פי שעתה בגלות הוא כעם סכל כיונה פותה אין לב, הנה בזמן הגאולה ישכיל וידע, וכמו שאמר המלאך לדניאל "והמשכילים יבינו" (דניאל יב י). וכנגד המעלה השנית מהמלכות, אמר "ירום" כי הרוממות הוא ההקמה משפלות הגלות והענוי אל כסא ממלכות ומעלה ומזה הלשון "וירוממך לרשת ארץ" (תהלים לז לד), "ותרם כראם קרני" (תהלים צב יא) שעל המלכות וכבוש ארצות אמר לשון רוממות, וכאילו אמר העם הזה אשר עד עתה היה שפל בתכלית השפלות הנה אז ירום במלכותו ומעלתו מעלה מעלה: וכנגד המעלה השלישית מהנבואה, אמר "ונשא" שהוא מענין נבואה כמו "וה' נשא עליו את המשא הזה" (מלכים ב' ט כה) כלומר עם היות ישראל בגלות מבלי נבואה זה כמה מהשנים עוד תשוב תראה שיבא זמן שינבא וישא משא מאת האלהים. וכנגד המעלה הרביעית מהדבקות האלהי, אמר "וגבה מאד" רוצה לומר הנה עם היות ישראל בגלות מרוחק ונפרד מאלקיו הנה בזמן גאולתו יגבה למעלה והגובה לא יאמר באמת כי אם בערך אל הדבוק האלהי מלשון "הלא לאלוה גובה שמים" (איוב כב יב) "המגביהי לשבת" (תהלים קיג ה) "כי גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה ז). הנה ביאר הנביא במלות קצרות ארבעה ייעודי מעלות נפלאות שתזכה בהם האומה לעתיד לבוא: (יד) ואמנם אמרו אחר זה "כאשר שממו עליך רבים כן משחת וגו'" מוכיח על מה שאמרתי לך פעמים רבות שהנביאים היו מדברים פעם לנכח ופעם שלא לנכח, ולכן אמר כנגד ישראל בלשון נכח "כאשר שממו עליך רבים" ושאר הפרשה כולה באה בלשון נסתר "כן משחת מאיש מראהו", "כן יזה" ושאר הפסוקים כולם, ואין דמוי הכתוב "כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש" כי הדמוי הוא "כאשר שממו עליך רבים כן יזה", ויהיה פירוש הכתוב לדעת המפרשים כאשר שממו ותמהו עליך רבים מהאומות כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בקללותיו "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו לב) והענין כאשר יתמהו על שפלותך ורוע מזלך ותכיפות צרותיך, והדין היה עליהם שיתמהו כי כן היה מראהו של ישראל משחת יותר מכל איש ותארו משחת יותר מבני אדם, הנה (טו) "כן יזה גוים רבים" רוצה לומר כמו שהיה השפלות וההשחתה בקצה האחרון כן תהיה המעלה באותו ערך כי ישראל זה עם כל מיעוטו יזה גוים רבים רוצה לומר יפזר אותם וינצחם, או יהיה יזה מלשון "ויז נצחם על בגדי" (ישעיה סג, ד) וכאילו אמר ישפוך דמיהם, והרד"ק ואביו פירשוהו מלשון דבור שיזה כמו יטיף והכוונה שיגרום לדבר עליו בהתחדשות מדרגתו כי יתמהו ממנו מאד, ויורה על זה אומרו "עליו יקפצו מלכים פיהם" רוצה לומר ידברו בדלוג גדול על ענינו, ולפי ש"אשר לא סופר להם ראו" כלומר כי מה שלא סופר ולא הוגד להם שקרה בעולם באומה מהאומות בזמן מהזמנים ראו עתה בישראל, "ואשר לא שמעו" שהיה מעולם "התבוננו" עתה בעינינו, ויהיה ואשר לא שמעו התבוננו כפל ענין במלות שונות, ויותר נכון אצלי כי אשר לא סופר להם מהמעלות שהיו לישראל בזמן בית ראשון ראו עתה, ואשר לא שמעו שהיה לישראל בזמן בית שני התבוננו עתה שנתחדש בו, זהו הדרך הנאות בפסוקים האלה כפי פשוטם, אמנם רש"י פירש עליו יקפצו מלכים פיהם מרוב תמהון. ואם לא תאבה שיהיה בכתוב דבור לנכח ושלא לנכח תוכל לפרש שלא אמר הנה כאשר שממו עליך רבים כנגד ישראל כי אם על האומות, כי מפני שעליהם אמר למעלה "סורו סורו צאו משם טמא אל תגעו" (נב יא) שקרא את האומות "טמא" לפי שבזמן מפלתם וחרבנם תהיה משחתם בהם כטמאים הבזויים, לכן אמר אליהם "כאשר שממו עליך רבים" כלומר כמו שעליך האויב הטמא ישוממו רבים במפלתך כן היה משחת מאיש מראהו של ישראל עבדי שזכר וכמו שאתה שחת את ישראל לכן היה משורת הדין שכן יזה גוים רבים באופן שכאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך. ובזה נשלם החלק הראשון הזה.

אברבנאל ישעיהו פרק נג

(א) מי האמין לשמועתינו וכו' עד וה' חפץ דכאו החלי (נג י). זהו החלק השני יספר הנביא כי דברי מלכי האומות בתמהונם וקפיצת פיהם שיאמרו "מי האמין לשמועתינו וזרוע ה' על מי נגלתה", ופירושו שני דברים נפלאים נתחדשו בעולם, הראשונה, מפלת האומות הרמות והנשאות אשר נפלו מן השמים אש תאכלם וזהו "מי האמין לשמועתנו" כלומר מי האמין לשמוע מעלתנו וגבורתנו וממשלתנו בהיותנו עתה כדגים שנאחזים במצודה, וכערים אשר הפך השם ביום חרון אפו, והראב"ע פירש מי האמין לשמועתנו מי האמין לשמיעה הזו אשר שמענו מהצלחת ישראל. והחדוש השני, שנעשה בעולם הוא ש"זרוע ה'" ויכלתו "על מי נגלתה" שהיה לו להגלות על בעלי המעלה והממשלה ויבחר לו עם בזוז ושסוי להגלות עליו וזהו החידוש השני המתמיה שאחרי שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא חדשה בארץ ולגלות את זרועו ויכלתו הבב"ת איך נגלתה על זה העם השפל והנבזה.

ואפשר עוד לפרש שבעבור שבאותו זמן יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה ומשה ותורתו אמת יתחרטו מאמונותיהם ויודו ששקר נחלו אבותם, ולכן יתמהו מהאנשים הראשונים בעלי דעה שהיו מאמינים באותם האמונות הכוזבות שהיו משמיעים אליהם ויסדו אותם, ויאמרו "מי האמין לשמועתנו" רוצה לומר מי שם אמונתו בדברים המקובלים אצלנו והנדרשים אלינו בהיות ש"זרוע ה' על מי נגלתה" רמז בזה למרע"ה שנא' בו "מוליך לימין משה זרוע תפארתו" (ישעיה סג, יג) שהוא רמז לתורה כאלו יאמרו וזרוע ה' ותפארתו כבר נגלתה מימי קדם על מי שנגלתה שהוא משה, ואם כן מי הוא זה ואיזהו אשר עשה ויסד אמונתינו ו"מי האמין לשמועתנו", ויאמרו בגאולת ישראל (ב) "ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה" והנה שני ההמשלים האלו הם נבדלים באיכותם כי הנה היונק שם הנער הקטן יונק שדי אמו או אם הוא שם הענף מלשון "ילכו יונקותיו" (הושע יד, ז) והוא תמיד שם נאמר על הדבר המתחיל לצמוח, אמנם "שרש מארץ ציה" הוא בחלוף זה, כי הוא "אם יזקין בארץ שרשו" (איוב יד ח) הנה אם כן היונק הוא הפך השרש הזקן, ולכן יקשה למה לקח שני המשלים האלה בהיותם כל כך מתחלפים בעצמם, אבל כוונת הפסוק כך היא, שיאמרו האומרים האלה הלא תראה שעם ישראל זה עלה כיונק לפניו כלומר כילד להשתעשע בו וכן תמהר צמיחתו כאלו הוא עם שעתה לקחם לו כמו שהיה הענין ביוצאי מצרים ולכן הוא מרבה עליו טובות נפלאות והוא ע"ד "ילכו יונקותיו" (הושע יד ז), ואין הדבר כן כי הם "שרש מארץ ציה" שכמה אלפים מהשנים שהכניסם בגלות שהיא ארץ ציה ואינם יונק וילד שעשועים כי אם שרש זקן יבש היה כעץ, גם אין בו היופי שיש לילדים שישתעשע עמהם האדם כי "לא תואר לו ולא הדר" כלומר לא תואר לו מבני אדם תואר נאה ויפה "ונראהו" רוצה לומר אין בהם תואר ומעלה ושלמות ואנחנו העדים כי ראינו אותו בעינינו כן ואם כך הדבר שאין לו מראה האם ראוי ש"נחמדהו" היונק הזה, וכל זה הוא לחזק תמיהם "ויעל כיונק לפניו", (ג) עוד יאמרו שהוא "נבזה וחדל אישים" כלומר נעדר מאנשים. וגם אפשר לפרשו באומרו "וחדל אישים" שרמז בו על הגרושים שהיו עושים האומות לישראל מארצם לאמר כל מלך ומלך ועיר ועיר "קומו צאו מתוך עמי" כי זה הוא ממה שיוכלל בו חדל אישים שהיה ישראל חדל מלשבת ביניהם וכאלו אמר לא די שלא היה לו תואר ולא מראה לחמדו אבל גם היינו מבזים אותו ומגרשים אותו מארצותינו לפי שהוא "איש מכאובות וידוע חולי", וכתב הראב"ע שמכאובות וחולי הם שמות צרות הגלות, ויותר נכון לומר שמפני תוקף הגלות וצרותיו היו היהודים תמידים בחליים יותר משאר בני אדם, אם חליי השחורה כמו שאמרו שהטחורים נמצאים בהם מאד וגם הקדחות הדבקות בעלות הזיה, בנסיון מצאנו ראינו היהודים יותר מוכנים אליהם ויותר נזקים מהם עד שמפני זה "ידבק ה' בך את הדבר" (דברים כח כא) שעל ידי ישראל יהיה הדבוק הדבריי, ולכן אמר עליהם "איש מכאובות" עד שמפני זה היינו מסתירים פנים ממנו שלא לראותו לפי שהיה "נבזה ולא חשבנוהו", או שהחסידים שבהם היו מסתירים פניהם מלהביט בפני יהודי כי היה להם נחשב זה לעון פלילי, אמנם מפרשי הנוצרים הרחיקו מאד שיאמר שם "איש" על האומה כי הוא שם נאמר על הפרטי הרמוז לא על הכלל מין או סוג, ובאמת ממיעוט בקיאותם בכתבי הקדש קרה להם זה הלא תראה הכתוב שאמר "ואיש ישראל התפקדו" (שופטים כ, יז) ואמר "ויצא איש ישראל" (שם כ) ואמר "ויתחזק העם איש ישראל" (שם כב) ואמר "והמועד היה לאיש ישראל" (שם לח) ואמר "ואיש ישראל נשבע במצפה" (שם כא א) ואמר "ואיש ישראל ראו כי צר לו" (שמואל א ג ו) ואמר "ואיש ישראל נגש" (שם יד כד) ואמר "ואיש ישראל נאספו" (שם יז ב) וכאלה רבים, ומי המונע שיהיה מזה המין "איש מכאובות וידוע חולי" כי בהיות שהמשילו בכל הפרשה בלשון יחיד עשה המשלו כאילו היה איש אחד פרטי, גם כי כבר נוכל לומר שלא נאמר בפרשה איש על ישראל כי אמרו "כן משחת מאיש מראהו" פירושו כן משחת מראהו של ישראל מכל איש, ואומרו "איש מכאובות וידוע חולי" יהיה פירושו שלא לבד היה נבזה וחדל מכלל האישים הנכבדים היפים והבריאים מהאומות אבל גם איש מכאובות וידוע חולי שהיה בעצמו ובטבעו כעור ונמאס בטומאתו היה כמסתיר פנים מישראל ותהיה וא"ו "וכמסתר פנים" כמו "והיה", וכמו שהביא רבינו יונה כאלו אמר כבר היה האיש הטמא הנכרי ההוא איש מכאובות וידוע חולי, ואף על פי כן היה כמסתר פנים ממנו רוצה לומר מישראל, ואחר זכר משלו באיש מכאובות וידוע חולי זכר גם כן ב"נבזה" שהוא הפחות והנקלה במדרגתו להגיד שגם היה מהגוים נבזה עני ודל ועם כל זה לא היה מחשיב את ישראל לכלום, ואמר "ולא חשבנוהו" לשון רבים מדברים בעדם להגיד שהיה זה כולל לכולם כאלו אמר כקטון בגדול לא חשבנו את ישראל לכלום, או יהיה פירושו "נבזה ולא חשבנוהו" נאמר על ישראל, ויהיה תכלית המאמר כולו שהיה נבזה וחדל אישים ואפילו איש מכאובות וידוע חולי היה מסתיר פנים ממנו לפי שהיה ישראל נבזה בינינו ולא חשבנוהו. והותרה בזה השאלה השלישית. ורש"י פירש "וכמסתר פנים ממנו" שישראל בראותו עצמו נבזה ושפל נגוע ומעונה היה מסתתר ומעלים עצמו מעיני הגוים שלא יראוהו ונכון הוא.

והנה יזכרו המלכים בדבריהם מיני הצרות והרעות הגופניות שהיו ישראל סובלים בגלות והם ארבעה. האחד, מין הרעות הגופניות שהיו עושים ומסבבים להם ועל זה אמר (ד) "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם" ופירוש הכתוב הזה ואמתתו אצלי אינו כדברי המפרשים כי כנוי חליינו ומכאובינו אינו לאומות לפי שהם היו הראויים להיות חולים ונכאבים אבל ענינו שהפעולות פעמים ייוחסו למקבלים אותם ולכן נאמר "שמעתי את תפלתך" (מל"א ט ג) "תפלה לעני" (תהלים קב, א) לפי שהעני והמתפלל הוא פועל התפלה ונאמר "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיה נו ז) שייחס התפלה לש"י לפי שהוא מקבל אותה, וכן "אתה הוא מלכי אלהים" (תהלים מד, ו) שרוצה לומר המלך המולך עלי, ונאמר "ואני נסכתי מלכי" (שם ב, ו) רוצה לומר המלך שהמלכתי אני תחת ידי, וכן במהפכת סדום ועמורה פעמים מיחס אותה לאל הפועל אותה ונאמר "כמהפכת אלהים" (ישעיהו יג יט) ופעם אל המקבל "כמהפכת סדום ועמורה" (ירמיהו מט יח), כן הענין בחליינו ומכאובינו אפשר שיהיה הכנוי בו למקבל החולי והמכאוב והוא החולה החוליים אשר כנו, ואפשר שיהיה הכנוי לפועל החולי והמסבב אותו, ומפני שזכר למעלה "איש מכאובות וידוע חולי" שנאמר על ישראל יבארו המלכים והאומרים ההם עתה מי היה הסבה להיות ישראל בגלות חולניים ובעלי מכאובות ואמר אכן חליינו הוא נשא רוצה לומר בלי ספק החליים שהוא נשא בגלות אנחנו היינו סבתם והמכאובים שסבלו היו מכאובינו רוצה לומר כאבים נמשכים אליהם ומסובבים ממנו, "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה" רוצה לומר היה דעתנו שחלייהם ומכאוביהם היו מאת האלהים להרע להם ולהענישם ולא היה הדבר כן כי מאתנו ובסבתינו היו, ואחרי שזכרו זה מהרעות הגופניות רוצה לומר החליים והמכאובים שהם בדרך הטבעי זכרו עוד הרעות הגופניות שהיו עושים להם הגלות בדרך בחירה פצע וחבורה ומכה טריה (ה) ועל זה אמר "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו" כלומר הנה ישראל היה עוד מקבל מכות מחולל ומדוכא ברשעתינו פשעינו ועונותינו כי מפני רוע בחירתנו ורבוי פשעינו היינו משחיתים בהם, ואמנם אומרו "מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו" פירש ר' אברהם בן עזרא שהמוסר להתמיד שלומנו היה עליו כלומר להשחית בו, כי בחבורתו נרפא לנו כי בהיות הגוים בשלוה אוי לישראל וכאשר השם יושיעם תהיה לאומות עת צרה, ולכן בחבורתו ומכתו נרפא לנו. ולפי דעתי יהיה פירושו שיאמרו המלכים והאומות הנה כל הרעה הזאת היינו עושים לישראל לפי שכתוב דורשינו ומלמדינו ומנהיגי דתנו כל המוסר שהיו נותנים ומלמדים להתמיד שלומנו היה עליו רוצה לומר על ישראל, באמרם אלינו כל היום שבחבורתו נרפא לנו רוצה לומר שכאשר נעשה בו חבורות פצע תמריק ברע תהיה רפואה ושלום לנפשותינו ומפני זה היינו חפצים בהשחתתו, ויאמרו שעם היות האומות מתחלפות אדום וישמעאל ודתיהם שונות הנה הצד השוה שבהם היה שכולם לבבם למרע לישראל ועל זה אמר (ו) "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו" רוצה לומר בדתותינו ואמונותינו כולנו כצאן תעינו שכן יאמרו אז המלכים ההם וכמאמר הנביא "אך שקר נחלו אבותינו" (ירמיהו טז, יט), "וה' הפגיע בו את עון כולנו" רוצה לומר שהוא ישראל היה מקבל רשעת כולם ועל זה אמר עון כולנו כמו שאמר למעלה מדוכא מעונותינו שהעון אינו נאמר על העונש כדברי המפרשים כי אם על רוע המעשה והפועל המגונה שהיו עושים לישראל, והנה ייחסו זה לשם יתברך באמרם וה' הפגיע בו להגיד שהאל למשפט שמו וצור להוכיח יסדו בגלות לקבל ייסורין על ידי האומות, או שאמרו זה כפי מחשבתם שהיו מאמינים שהרעות הבאות על ישראל טבעיות ומקריות כולם היו בהשגחה על רוע מעשיהם ואמונתם ולא ברשעת הגוים וכמו שאמר "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים ומעונה", הנה התבאר מזה שהחליים והמכאובות שהיו ראויים לבוא על האומות היו ישראל נושאים וסובלים אותם, ולא נאמר גם כן שהוא היה מקבל מאת האלהים העונש שהיה ראוי לבוא על האומות בעבור פשעיהם כמו שחשבו חכמי הנוצרים שהיה דעתינו היהודים כזה, כי לדעתנו לא כיון הנביא לדבר מזה, אבל הוא כולו כמו שפירשתי שיחס חוליינו ומכאובינו הוא יחס הדבר אל הפועל לא אל המתפעל והמקבל, ולא ישאר עם זה מקום לשאלה הרביעית.

ואחרי שזכר המין הראשון מהרעות שסבלו ישראל בגלות שהם בגופים, זכר המין השני מהרעות שהיו מקבלים בממונם מתוך המסים והארנוניות והגזל והעושק שהיה ישראל עשוק ורצוץ כל הימים ועל זה אמר (ז) "נגש והוא נענה", כי נגש הוא בממון כמו "נגש את הכסף" (מל"ב כג לה) "לא יגוש את רעהו" (דברים טו ב), ונחברו אם כן יחד שני מיני הרעות בממון ובגוף ועל זה אמר "נגש והוא נענה" כלומר גזול ועשוק בהיותו נענה בגופו, ועם כל זה "לא יפתח פיו", אבל היה "כשה לטבח יובל" שיוליכו אותו להרגו ולא יצעק כן היו ישראל סובלים הרעות הגופניות ושותקים, ועל רעות הממון אמר "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" שגוזזים ומסירים הצמר ממנה, כן היה ישראל כאלם ולא יפתח פיו לפני גוזליו, ובעבור שעשה בזה שני המשלים אחד לענין מות הגוף ואחד לענין רעות הממון לכן אמר שני פעמים "ולא יפתח פיו", ואפשר לפרש "נגש והוא נענה" כולו על רעות הממון שהיו גוזלים ממנו ממונו ומענין אותו במאסר ובית כלא עד שיתן מה שישאלו ממנו. עוד זכר המין השלישי מרעות הגלות והוא שלא היה בישראל מלכות ולא ממשלה ולא שבט משפט ולא היה ביניהם יכולת להעמיד משפטי התורה על תלם ולקיימם כמו שהיה מקדם בהיותם בארצם ועל זה אמר באמת (ח) "מעוצר וממשפט לוקח" ועוצר הוא מלכות כמו "זה יעצור בעמי" (שמואל א ט יז) ומשפט הוא הסנהדרין ומשפטי השם התוריים ואמר שישראל לקוח ונעדר מכל זה, ולפי שהיה לשואל שישאל איך אמר לוקח כאילו היה לו מקדם העוצר והמשפט והרי הוא כמה מהשנים בגלות מבלי מלכות ומבלי משפט כי אם נכנע לנמוסי העמים לכן הוסיפו לומר "ואת דורו מי ישוחח כי נגזר מארץ חיים" רוצה לומר אמנם דורו של ישראל בימים הקדמונים מי ישוחח יגיד ויספר מעלתם ומשפטיו כאשר נגזר מארץ חיים שהיא ארץ ישראל כי שם עוצר ומשפט היה להם האמנם נגזר ולוקח מהם ברוע העמים אשר עלו עליהם והחריבום ולקחו את ארצם, ועל זה אמרו "מפשע עמי נגע למו" רוצה לומר מסבת פשע עמינו בבל ואדום אשר גזרו את ישראל מארץ החיים נמשך ובא "נגע" החורבן והעדר העוצר והמשפט "למו" לישראל, כי עם היות שכינה אותו בפרשה בלשון יחיד ראה הנביא לתארם פה בלשון רבים במלת "למו" כדי לבאר ולהודיע שהיחיד הנזכר בפרשה הוא כללות בני ישראל לא איש אחד פרטי, ואולי שאמר לרמוז לשני החרבנות חרבן ראשון וחרבן שני. ורש"י פירש "ואת דורו מי ישוחח" השנים שעמד בגלות והתלאות שעברו עליו מעת שנגזר מארץ החיים מי ישוחח ויגיד אותם כי רבו מארבה ואין להם מספר ובזה השלים המין השלישי מהרעות. עוד זכר המין הרביעי מהרעות שסבלו ישראל בגלות והוא שאפילו במותם לא היו בטוחים ונקיים מרשעת האומות, כי הנה המשורר אמר "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר" (תהלים פח ו) וישראל לא היו במתים חפשים כי גם אחרי מותם וקבורתם היו רשעי האומות באישון לילה ואפלה מוציאים אותם מקבריהם כדי לגזול תכריכיהם ולחרף ולגדף גופותיהם, ובפרט אם היה היהודי עשיר שהיו חושבים סכלי האומות שירד אחריו כבודו ועשרו ולכן היו משליכים אותו מקברו כפגר מובס ומניחים אותו ערום נגד השמש כמו שקרה בארצותינו זה פעמים רבות, ועל זה נראה לי בלי ספק שנאמר כאן (ט) "ויתן את רשעים קברו" שישראל גם בקבורתו היה נרדף מהרשעים, "ואת עשיר במותיו" רוצה לומר וכל שכן אם היה עשיר בזמן מותו שאז היה יותר נתן לרשעים קברו, ולפי שבזה ספרו מיני רעות הגלות כולם חתמו דבריהם ואמרו "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו" כלומר כל הרעות האלה שזכרנו היו באים עליו מבלי שיעשה חמס במעשיו ולא מרמה בפיו שבעבורו יתחייב לזה, ומאמר על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו הוא מהאומות כפי מחשבתם כי הנביא לא אמר זה לפי שבגלות מבואר שהיו פושעים בישראל בעלי גזל ואונאה ומרמה בפיהם עד שמפני זה יעד לעתיד לבוא "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג יג) מכלל שקודם לכן לא היו ככה, אבל האומות מפני שכוונתם היה להגיד שסבלו ישראל רעות הגלות שלא כדין אמרו זה.

ורש"י פירש "ויתן את רשעים קברו" מסר עצמו להקבר בכל מקום שיגזרו עליו רשעי האומות שהיו הורגים אותם בדרכים וקוברים אותם כחמורים, ואם היה עשיר היה סבת מותו עושרו אבל לא שעשה חמס, ויש מפרשים "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו" שהיה גלות ישראל בקרב אדום בכל כך מהצרות בעבור הריגת אותו האיש שנהרג בסוף בית שני והם עשו הדבר במשפט, ובעבור שלא עשו חמס ועוות הדין בזה להצילו בהיותו בן מות כפי שורת המשפט מצאום רעות רבות וצרות, ואמנם בקרב הישמעאלים היו צרותיהם לפי שלא באו להודות בפנות דתם ועניניהם ועל זה אמר ולא מרמה בפיו רוצה לומר שבעבור שלא חמס עשה בהריגת יש"ו הנוצרי היה נרדף מאדום, ובעבור שאין מרמה בפיו להודות לישמעאלים באמונתם היה נכנע ומשחת מבני ישמעאל.

(י) וה' חפץ דכאו החלי וגו' עד סוף הנבואה: זהו החלק השלישי מהפרשה והם דברי הנביא, ואמנם בפירוש "וה' חפץ דכאו החלי" לפי שלא ישרו בעיני דרכי המפרשים חשבתי אני שלשה דרכים והשנים הראשונים מהם לא החזקתי בם מפני סבות שאזכור והשלישי אחזתיו ולא ארפנו.

הדרך הראשון הוא שתהיה המלה התנאית שהיא "אם" כמו שאמר "אם תשים אשם נפשו" חוזרת למעלה ויהיה הכתוב מסורס כאלו יאמר וה' אם חפץ דכאו החלי כלומר אם רצה להענישו בגלות תשים אשם נפשו כלומר דע נא והאמן שלא היה כ"א בחטאת ישראל ואשמת נפשו כי אין ייסורין בלא עון (שבת נה, א), ולכן אם חפץ השם יתברך לדכאו לישראל ולהחליאו בכמה מינים מהמכות והחליים אל תחשוב שהיה הדבר כדברי מלכי האומות שאמרו שהיה כל זה לישראל על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו אבל תשים אשם נפשו ונאמין שבעונותיו סבל רעות הגלות, ולכן אחרי מירוק עונותיו בצרות הגלות יראה זרע יאריך ימים בזמן הגאולה שיתרבה זרעם רבוי רב כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לו, לח) "ארבה אותם כצאן אדם", וצפניה אמר (זכריה י, ח) "ורבו כמו רבו", וכן "ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם" (זכריה י, י), ועוד יאריך ימים כמו שאמר "כימי העץ ימי עמי" (ישעיה סה, כב), ואמר "כי הנער בן מאה שנה ימות" (שם כ), וחפץ ה' בידו יצלח שעל ידו יראה בעולם יכולת השם ית' ומלכותו, אבל הפירוש הזה עזבתיו לפי שאינו כדרך פעל הטעמים שעשה אם תשים סמוך במקף.

והדרך השני בפירושו הוא שיהיה "החלי" מגזרת ותחלימני והחייני (ישעיה לח, יז) שאינו מגזרת חולי כי אם מגזרת בריאות וחיים כאלו ייאמר וה' שחפץ דכאו את ישראל בגלות הוא החלימם והחיים בגאולתם, ולכן עם היות שהיו לו חטאות ועונות הנה יזכה לטובות הרבה והוא אומרו אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים, אבל הפירוש הזה אינו נכון לפי שתחלימני שרשו חלם ושרש החלי הוא חלה, ולכן אי אפשר שיפורש מענינו החלי כי היה צריך לומר החלים לפי שהמם היא למד הפעל.

אמנם הדרך השלישי הוא הנכון אצלי, יאמר הנביא כמשיב על דברי מלכי האומות הנה גלות ישראל אף על פי שנניח שהוא בחטאתיו לא היה עולמי לנצח נצחים כי לא יעשה השם כלייה בעמו ובנחלתו להסירם מעל פניו לעד, אבל היה כדי לדכאו ביסורין כאשר ייסר איש את בנו, וזהו "וה' חפץ דכאו" והייסורין ההם לא היו כדרך מיתה כאדם ההורג את חברו בכעסו אבל היו כדרך חולי בתקות רפואה ותעלה וכמו שאמר המשורר "הלעולמים יזנח אדני ולא יוסיף לרצות עוד, האפס לנצח חסדו גמר אומר לדור ודור, השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה, ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" (תהלים עז, ח-יא), רוצה לומר באמת אין זה הריגה וכלייה מוחלטת אבל הוא חולי שבא עלי ונהייתי ונחליתי אעפ"י שהוא חולי ארוך ונושן מאד משנות ימין עליון רוצה לומר שנים רבות כפי יכלתו, הנה בזה הדרך אמר כאן "וה' חפץ דכאו החלי" רוצה לומר חולי היה שגזר עליו לא כליה, ולכן עם היות שתשים אשם נפשו כלומר שהיו חטאות ואשמות לישראל הנה עם כל זה ירפא מחליו ויראה זרע רב מאומתו ויאריך ימים בחייו ובשלותו, ומלבד זה חפץ השם שהוא שיבאו כל בני עולם להכיר אלהותו כמו שאמר כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה (צפניה ג, ט) וגומר בידו של ישראל יצלח לפי שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם.

והרב רבי אברהם בן עזרא פירש וה' חפץ דכאו והחליאו בזה הגלות, ואם ישראל ישים אשם נפשו ויודה בחטאתו באמרו אבל אשמים אנחנו על כן באה אלינו הצרה הזאת, הנה כאשר יעשה התשובה הזאת יגאלהו השם ויראה זרע יאריך ימים, ומה שפירשתי הוא יותר נכון, הנה התבאר מזה שמאמר "ואנחנו חשבנוה נגוע מוכה אלהים ומעונה", וכן "מפשע עמי נגע למו" הם דברי מלכי האומות כפי מחשבותיהם אשר לא ידעו דרך ה', ואמנם מאמר אם תשים אשם נפשו הם דברי הנביא אינו כמספק, אבל פירושו עם שיתייחס אשם לנפשו שכן הוא האמת עם כל זה אחרי מירוק עונותיו יראה זרע יאריך ימים. והותרה אם כן השאלה החמשית.

וביאר הנביא באי זה זכות יכופר לישראל אשם נפשו ויראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בלמוד האומות והכניסם תחת כנפי השכינה "בידו יצלח", באומרו (יא) "מעמל נפשו יראה וגו'", ופירוש "יראה" "ישבע" "יצדיק" אצלי אינו לעתיד אבל הוא ספור מה שהיה בגלות היה רואה, היה שבע, היה מצדיק, יגיד הנביא ששלש זכיות גדולות היו לישראל בגלות. האחת, מסבה ש"עמל נפשו יראה" ואמר זה כנגד מה שזכר למעלה אם תשים אשם נפשו ועונותיו ורואה אותם כדי לשוב מהם, וכבר יאמר "עמל" על החטא והאשם כמו "הרה עמל וילד שקר" (איוב טו, לה), "והביט אל עמל לא תוכל" (חבקוק א יג), "תחת לשונו עמל ואון" (תהלים י, ז). והזכות השני, זכר באומרו "ישבע בדעתו" כלומר שאף על פי שהיה בגלות רעב וצמא בחוסר כל "תשיגהו כמים בלהות", הנה הוא היה שבע ועשיר בעיניו ומתגדל בעצמו במה שהיה יודע מהתורה האלהית, כי בידיעתו זאת נראה לו ש"שבע ילין בל יפקד רע" ולא יחוש לכל עמלו בערך פקודי השם המשמחים את לבו, ועם היות שבעלי הטעמים עשו זקף במלת "ישבע" להבדילו מ"בדעתו" והיתה בי"ת "ישבָע" קמוצה, הנה פירוש שהוא ישבע וישיש בעצמו, ואח"כ זכר סבת השובע וההסתפקות ההוא באומרו שהיה "בדעתו", ורש"י פירש מעמל נפשו היה רואה ושבע אבל לא חומס וגוזל. והזכות השלישי הוא, שעם היותו בגלות בין האויבים לא היה שומר לפיו מחסום בענין האמונה והדת ולא היה מודה לדבריהם כדי להחניפם, אבל ישראל העבד הנאמן היה מצדיק בפרסום הדעת הצדיק והאמתי בקרב הרבים עם היות שעל זה היה סובל רעות רבות כפי רשעת האומות, ועל זה אמר "יצדיק צדיק עבדי לרבים" רוצה לומר יצדיק דעתו שזכר הצדיק ישראל עבדי לרבים מהאומות, אף על פי שעל זה עונותם הוא היה סובל, ואפשר לפרש "יראה" "ישבע" "יצדיק" שהם כלם לעתיד כי לפי שזכר למעלה שיזכה לשלשה דברים. הראשונה, יראה זרע. השנית, יאריך ימים. השלישית, וחפץ ה' בידו יצלח. ביאר שלשתם, וכנגד מה שאמר "יראה זרע" אמר כאן "מעמל נפשו יראה", ומ"ם "מעמל" תהיה מ"ם היתרון כמו "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז א) "טובה חכמה מפנינים" (משלי ח יא) כלומר יותר ממה שראה מהעמל לנפשו בגלות יראה זרע בזמן הגאולה, וכנגד מ"ש "יאריך ימים" אמר ישבע שימות תמיד זקן ושבע ימים, וכנגד מ"ש "וחפץ ה' בידו יצלח" שהוא בהכנסת האומות תחת כנפי השכינה לקרוא כולם בשם ה' כי הוא חפץ ה', אמר "בדעתו יצדיק צדיק" כלומר בידיעתו וחכמתו ישראל "עבדי" שהוא "צדיק" יצדיק "לרבים" שיסירם מאמונותיהם הכוזבות ויביאם לצדק עולמים, יאמר שלא יחסל מזה בעבור מה שהרעו האומות להם בגלות וזהו "ועונותם הוא יסבול" רוצה לומר אף על פי שעונותם הוא יסבול עתה בגלות. הנה התבארו הכתובים הקשים האלה בפירושם והותרה השאלה הששית.

(יב) ואמנם אמרו "לכן אחלק לו ברבים" אמרו המפרשים שהם דברי האל או דברי הנביא בשמו, ויותר נכון שיהיה תפלת הנביא שיתפלל אל השם שיחלק לו ברבים רוצה לומר שישראל ימשול על עמים רבים מהאומות ויתנם לו לנחלה והוא מלשון "וידו חלקתה להם בקו" (ישעיה לד, יז). וכן "ואת עצומים יחלק שלל" קרא עצומים האומות העצומות אשר יעלו על ישראל בימי גוג ומגוג שיתן הקדוש ברוך הוא שללם בידיהם של ישראל ואמר שיזכה לזה לארבע סבות. האחת, "תחת אשר הערה למות" על קדושת השם "והערה" הוא מלשון שפיכה כמו "ותער כדה" (בראשית כד, כ). והשנית, לפי ש"את פושעים נמנה" כלומר שישראל בהיותו בגלות היו האומות מונין אותו מכלל הפושעים והכופרים וכדי בזיון וקצף, ולכן יהיה שכרו שיעלה לגדולה. והשלישית, בעבור ש"הוא חטא רבים נשא" ואין הכוונה שהוא יכפר בעד חטאתם אלא שרשעתם ומעשיהם הרעים של האומות שהם היו חטאיהם ועונותם הוא היה נושא וסובל אותם בהיותו מקבל היזיקם. והרביעית, לפי של"פושעים יפגיע" רוצה לומר שבהיותו בגלות היה מתחנן לפני הפושעים ופוגע בם כעיני עבדים אל יד אדוניהם, ולכן תהיה שורת הדין שבמקום שהיה מתחנן לרגליהם עתה ימשל בם ויחלק שללם, ויהיה יפגיע מלשון "אל תפגעי בי" (רות א טז), או שיהיה התפלה להשם יתברך שבגלות היה ישראל מתפלל אל השם יתברך בשלום האומות וטובתם כמו שאמר במוסף של ראש השנה "וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו'", וגם ירמיהו אמר "ודרשו את שלום העיר" (ירמיהו כט ז), ויש מפרשים "ולפושעים יפגיע" מלשון "לך ופגע בו" שימות ויחריב את הפושעים מהאומות ואינו נכון. הנה התבארה הפרשה הזאת כפי הדרך הזה, והותרו שאלותיה כפי הדרך הראשון שנאמרה על ישראל.

טלפון לאלוהים

שמואל א פרק כג
(ט) וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּ֣י עָלָ֔יו שָׁא֖וּל מַחֲרִ֣ישׁ הָרָעָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן הַגִּ֖ישָׁה הָאֵפֽוֹד:
(י) וַיֹּאמֶר֘ דָּוִד֒: יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל! שָׁמֹ֤עַ שָׁמַע֙ עַבְדְּךָ֔ כִּֽי־מְבַקֵּ֥שׁ שָׁא֖וּל לָב֣וֹא אֶל־קְעִילָ֑ה לְשַׁחֵ֥ת לָעִ֖יר בַּעֲבוּרִֽי:
(יא) הֲיַסְגִּרֻ֣נִי בַעֲלֵי֩ קְעִילָ֨ה בְיָד֜וֹ הֲיֵרֵ֣ד שָׁא֗וּל כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁמַ֣ע עַבְדֶּ֔ךָ, יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל! הַגֶּד־נָ֖א לְעַבְדֶּ֑ךָ, וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה: יֵרֵֽד:
(יב) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲיַסְגִּ֜רוּ בַּעֲלֵ֧י קְעִילָ֛ה אֹתִ֥י וְאֶת־אֲנָשַׁ֖י בְּיַד־שָׁא֑וּל וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה: יַסְגִּֽירוּ:

הנה דוד מדבר עם ה' על ידי האפוד כאילו האפוד הוא ה' אלוקי ישראל. אבל ברור שהוא מדבר עם ה' דרך האפוד ולא שהאפוד הוא האלוהים. ככה היו מדברים לה' דרך המלאכים השלוחים.

שמואל א פרק ל
(ז) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפֹ֑ד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפֹ֖ד אֶל־ דָּוִֽד:
(ח) וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר: אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד־הַזֶּ֖ה הַֽאַשִּׂגֶ֑נּוּ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙: רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל:




במדבר פרק י
(לה) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה׀ יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:
(לו) וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

דברי הימים ב פרק ו
(מא) וְעַתָּ֗ה קוּמָ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ לְֽנוּחֶ֔ךָ אַתָּ֖ה וַאֲר֣וֹן עֻזֶּ֑ךָ כֹּהֲנֶ֜יךָ יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ יִלְבְּשׁ֣וּ תְשׁוּעָ֔ה וַחֲסִידֶ֖יךָ יִשְׂמְח֥וּ בַטּֽוֹב:


יהושע פרק ז
(ו) וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן יְהֹוָה֙ עַד־הָעֶ֔רֶב ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם:
(ז) וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ: אֲהָ֣הּ׀ אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן:
(ח) בִּ֖י אֲדֹנָ֑י מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו:
(ט) וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל: ס
(י) וַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ: קֻ֣ם לָ֑ךְ, לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ:
(יא) חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וְגַם֙ עָבְר֣וּ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אוֹתָ֑ם וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם וְגַ֤ם גָּֽנְבוּ֙ וְגַ֣ם כִּֽחֲשׁ֔וּ וְגַ֖ם שָׂ֥מוּ בִכְלֵיהֶֽם:

תרגום יווני על פסוקים בתנ"ך

  מעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת־דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים, מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ׃
 (Isa 53:8 WTT)
In his humiliation his judgment was taken away: who shall declare his generation? for his life is taken away from the earth: because of the iniquities of my people he was led to death. (Isa 53:8 LXA)


  נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ כִּי־יִבְעַר כִּמְעַט אַפּוֹ אַשְׁרֵי כָּל־חוֹסֵי בוֹ׃
 (Psa 2:12 WTT)
Accept correction, lest at any time the Lord be angry, and ye should perish from the righteous way: whensoever his wrath shall be suddenly kindled, blessed are all they that trust in him. (Psa 2:12 LXA)

δράξασθε παιδείας (מוסר) μήποτε ὀργισθῇ κύριος καὶ ἀπολεῖσθε ἐξ ὁδοῦ δικαίας ὅταν ἐκκαυθῇ ἐν τάχει ὁ θυμὸς αὐτοῦ μακάριοι πάντες οἱ πεποιθότες ἐπ᾽ αὐτῷ (Psa 2:12 BGT)

 קבילו אולפנא דילמא ירגז ותהובדון אורחא מטול דייחור כזעיר 1 רוגזיה 2 תוקפיה 1 טוביה 2  טב לכל דסברין במימריה׃

 (Psa 2:12 TAR)

Kiss the Son, lest he be angry, and ye perish from the way, when his wrath is kindled but a little. Blessed are all they that put their trust in him.

 (Psa 2:12 KJV)

  וַיְהִי כָּל־יְמֵי־לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת (Gen 5:31 WTT)

  ויהיו כל ימי למך שלש וחמשים שנה ושש מאות שנה וימת׃ (Gen 5:31 SMP)

  והוו כל יומוהי דלמך שׁבעמאא ושׁבעין ושׁבע שׁנין ומית  (Gen 5:31 LPEH)

And all the days of Lamech were seven hundred and fifty-three years, and he died. (Gen 5:31 LXA)

  וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת־מַהֲלַלְאֵל (Gen 5:12 WTT)

  ויחי קינן שבעים שנה ויולד את מהללאל׃  (Gen 5:12 SMP)

  וחיא קינן שׁבעין שׁנין ואולד למהללאיל (Gen 5:12 LPEH)

And Cainan lived an hundred and seventy years, and he begot Maleleel. (Gen 5:12 LXA)

  וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי׃ (Num 26:36 WTT)
  והלין בני שׁותלח עדן שׁרבתא דעדן (Num 26:36 LPEH)
These are the sons of Suthala; to Eden, the family of the Edenites. (Num 26:40 LXA)

  אלֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי׃
 (Num 26:35 WTT)
  ואלה בני אפרים למשפחותם לשותלח משפחת השותלחי לבכר משפחת הבכרי לתחם משפחת התחמי׃
 (Num 26:35 SMP)
And these are the children of Ephraim; to Suthala, the family of the Suthalanites; to Tanach, the family of the Tanachites. (Num 26:39 LXA)


  לִשְׁפוּפָם מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּפָמִי לְחוּפָם מִשְׁפַּחַת הַחוּפָמִי׃ (Num 26:39 WTT)
To Sophan, the family of the Sophanites. (Num 26:43 LXA)


  וְאַרְפַּכְשַׁד יָלַד אֶת־שָׁלַח וְשֶׁלַח יָלַד אֶת־עֵבֶר׃ (Gen 10:24 WTT)
  וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר׃ (Gen 10:24 SMP)
  וארפכשׁר אולד לשׁלח ושׁלח אולד לעבר  (Gen 10:24 LPEH)
And Arphaxad begot Cainan, and Cainan begot Sala. And Sala begot Heber. (Gen 10:24 LXA)

  רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח־קוֹחַ׃
 (Isa 61:1 WTT)
The Spirit of the Lord is upon me, because he has anointed me; he has sent me to preach glad tidings to the poor, to heal the broken in heart, to proclaim liberty to the captives, and recovery of sight to the blind; (Isa 61:1 LXA)
  רוחה דמריא אלהא עלי חלף דמשׁחני מריא ושׁדרני דאסבר למכיכא ואעצוב לתבירא לבא ואקרא חארותא לשׁביא ושׁריא לאסירא 
 (Isa 61:1 LPEH)
The spirit of the LORD is upon me, because the Lord has anointed me; he has sent me to bring good news to the oppressed, and to bind up the brokenhearted, to proclaim freedom for the captives, and release from darkness for the prisoners; (Isa 61:1 QBE) ראה צילום המגילה: "ולאסורים פקח קוח".

The Spirit of the Lord is upon me, because he hath anointed me to preach the gospel to the poor; he hath sent me to heal the brokenhearted, to preach deliverance to the captives, and recovering of sight to the blind, to set at liberty them that are bruised, (Luk 4:18 KJV)


  הרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ׃ פ
 (Deu 32:43 WTT)
   הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקם ונקם ישיב לצריו וכפר אדמת עמו׃
 (Deu 32:43 SMP)
  מכיל שׁבחו עממא עמה מטל דדמא דעבדוהי מתפרע ופורענא מהפך לסנאוהי ומחסא על ארעה ועל עמה
 (Deu 32:43 LPEH)
Rejoice, ye heavens, with him, and let all the angels of God worship him; rejoice ye Gentiles, with his people, and let all the sons of God strengthen themselves in him; for he will avenge the blood of his sons, and he will render vengeance, and recompense justice to his enemies, and will reward them that hate him; and the Lord shall purge the land of his people. (Deu 32:43 LXA)
Rejoice, O heavens, together with him; and bow down to him all you gods, for he will avenge the blood of his sons, and will render vengeance to his enemies, and will recompense those who hate him, and will atone for the land of his people."
 (Deu 32:43 QBE)

  ויֹּאמֶר קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל־הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ׃
 (Gen 4:8 WTT)
  ויאמר קין אל הבל אחיו נלכה השדה ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו׃
 (Gen 4:8 SMP)
   ואמר קאין להביל אחוהי נרדא לפקעתא והוא דכד הנון בחקלא קם קאין על הביל אחוהי וקטלה
 (Gen 4:8 LPEH)
And Cain said to Abel his brother, Let us go out into the plain; and it came to pass that when they were in the plain Cain rose up against Abel his brother, and slew him. (Gen 4:8 LXA)
And Cain told Abel his brother. And when they were in the field, Cain rose up against Abel his brother, and killed him. (Gen 4:8 QBE)

  לכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל׃
 (Isa 7:14 WTT)
  מטל הנא נתל לכון מריא אלהא אתא הא בתולתא בטנת וילדא ברא ונתקרא שׁמה עמנואיל
 (Isa 7:14 LPEH)
Therefore the Lord himself shall give you a sign; behold, a virgin shall conceive in the womb, and shall bring forth a son, and thou shalt call his name Emmanuel. (Isa 7:14 LXA)
Therefore the LORD himself will give you a sign. Look, the young woman has conceived and is bearing a son, and his name will be Immanuel. (Isa 7:14 QBE)

אות בתנ"ך

שמות פרק יב, יג
וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

ישראל נצטוו לשחוט את השה הפסח ולמרוח את דמו על המזוזות והמקוף לאות וסימן כדי שהמשחית לא יבוא בבתי ישראל אלא יפסח על בתיהם.

שמות פרק יג, ט
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם:

ישראל נצטוו על התפילין שיהיו לאות וסימן למניח אותם למען תהיה תורת ה' בפיו.