והביטו אלי את אשר דקרו

 "והביטו אלי, את אשר דקרו" (זכריה יב:י)

והביטו [והם היהודים הביטו] אלי [אל השם], את אשר דקרו [היהודים - את השם]  (פירוש נוצרי)

והביטו [והם היהודים הביטו] אלי [אל השם], את אשר דקרו [הגוים - את היהודים/משיח בן יוסף] (פירוש יהודי) 

 

הנוצרים מתווכחים אי אפשר מבחינה דקדוקית לפרש כפירוש היהודי.

אז חפשתי פסוק שיכול להמחיש להם שהפסוק יכול לסבול שני פירושים.

 

"ראה את מעשה האלהים, כי מי יוכל לתקן, את אשר עותו". (קהלת ז:יג)

בפסוק זה אפשר לפרש "מי [איזה אדם] יוכל לתקן את אשר [השם] עותו.

אבל גם כן אפשר לפרש "מי [איזה אדם] יוכל לתקן את אשר [האדם] עותו.

בתרגומים הנוצריים לאנגלית לפסוק הזה (קהלת ז:יג) חלקם פירשו "את אשר [השם] עותו" (NAB/NAS/NAU)

וחלק מהתרגומים הנוצריים לאנגלית פירושו "את אשר [האדם] עותו" (KJV/NIV/ESV) 

אלשיך זכריה פרק יב

(ט) והיה ביום ההוא וגו'. אמר שיבקש להשמיד את כל הגוים ובל יעכב איזה עון אשר ימצא בישראל, על כן (י) ושפכתי על בית דוד רוח חן1. בעיני האפשריים לקטרג על ישראל, וגם רוח תחנונים2 שידעו להתחנן לפני קונם לרחם על ישראל, בל יהיה עכוב להשמיד את כל הגוים הבאים עליהם, ועוד שלישית3 אעשה והיא, כי והביטו אלי שיתלו עיניהם אלי בתשובה שלימה, בראותם אשר דקרו הוא משיח בן יוסף, שאז"ל שיקבל על עצמו כל אשמות ישראל, ויהרג אז במלחמה לכפר בעד, באופן שיחשב כאלו ישראל דקרו אותו כי בחטאם מת, ועל כן למען יחשב להם לכפרה שלימה יעשו תשובה והביטו אליו יתברך, באמור כי אין זולתו למחול כמתאבלים על אשר מת בעונם, וזהו והביטו אלי את וכו' שהוא עם אשר דקרו המוטל לפניהם, ולמען תגמר הכפרה במיתתו צריך יבכו ויספדו עליו, על כן וספדו עליו כמספד על היחיד והמר וכו': 

 הנוצרי המשיחי "מייקל בראון" בספרו מביא את האלשיך כאילו האלשיך תומך במשיח שמת לכפרת העם - כאילו חלילה הוכחה שגם ישו הנוצרי היה משיח ומת לכפרת העם והאנושות. ולא זאת כוונתו.

האלשיך אומר שבאותו זמן הגאולה כדי שיהיה אפשרי להשמיד את כל הגוים הבאים להשמיד את ישראל, יהיה צריך זכויות גדולות. ולכן יהיה 3 דברים שבהם יזכו לזאת:

1. רוח חן - ועל ידי זה שחן ישראל יהיו על האומות (כנראה הצדיקים שלא באו להלחם על היהודים) לא יקטרגו על ישראל, ויצדיקו שאכן ישראל ראוים לגאולה.
2. רוח תחנונים - שידעו אותם משפחות דוד שמעי ולוי להתחנן לפני הקב"ה לרחם על ישראל שנהרגים במלחמה המרה הזאת.
3. והביטו אלי את אשר דקרו - שיתלו עיניהם אלי- לקב"ה לחזור בתשובה שלימה אחר שראו שמשיח בן יוסף נדקר על ידי האויב, והוא המשיח בן יוסף קיבל על עצמו כל אשמות ישראל למען הצלת העם (כשם שמשה אמר ואם אין מחני מספרך...) אבל הכפרה תחשב להם רק אם יעשו תשובה ויתלו את מות משיח בן יוסף בגלל חטאם כי רבה, כי אם היו זכים לא היה צריך למות. ולכן מתי שיספדו יבכו ויצטערו על מיתתו של צדיק זה - תגמר כפרתם ועל ידי זה הקב"ה ינקום מיד באומות הצובאות על ירושלים.

פסוק אחד כמה שמות

(וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. (שמות ל״ד:ל״ה

(וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (ויקרא ח׳:י״ג

(וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (במדבר ל׳:א׳

 (וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (במדבר ל״א:ל״א

(וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְהֹוָה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (במדבר ל״א:מ״א

לנכח ושלא לנכח

מיכה פרק א פסוק ב

שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם, הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וִיהִי אֲדֹנָי יְהֹוִה בָּכֶם לְעֵד אֲדֹנָי מֵהֵיכַל קָדְשׁוֹ: 

מלכים א פרק כב

(כח) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְהֹוָה בִּי, וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם: 

במקום: שימעו עמים כולכם - כתוב "שימעו עמים כולם"

רד"ק מיכה פרק א

(ב) שמעו עמים כלם - אמר "שמעו" לנכח ואמר "כלם" שלא לנכח, כי כן מנהג הכתוב במקומות רבים, כמו "ואולם כלם תשובו ובאו נא" (איוב יז י) "לכלם ולסרניכם" (שמ"א ו ד), "כי יבושו מאלים אשר חמדתם" (ישעיהו א כט), וכן אמר מיכיהו בן ימלה "שמעו עמים כלם" (מל"א כב כח) וכנגד ישראל אמר, ורבוי עמים כנגד השבטים, וכן "עמים הרי יקראו": 

איוב פרק יז

(י) וְאוּלָם כֻּלָּם תָּשֻׁבוּ וּבֹאוּ נָא, וְלֹא אֶמְצָא בָכֶם חָכָם:

במקום: כולכם תשובו - כתוב "כולם תשובו".

שמואל א פרק ו

(ד) וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם: 

במקום: לכולכם ולסרניכם - כתוב "לכולם ולסרניכם".

ישעיהו פרק א פסוק כט

כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם: 

רד"ק ישעיהו פרק א פסוק כט

(כט) כי יבשו - אמר "יבשו" ואמר "תחפרו", כי כן מנהג המקראות לדבר לנכח ושלא לנכח כאחד, כמו "שמעו עמים כלם" תשובו ובאו נא, והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל.

ישעיהו פרק כב פסוק יט [מדובר על שבנא הסוכן - שהקב"ה יהדוף אותו ממצבו ויהרוס אותו ממעמדו ויחליפו ע"י אליקים]

וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ, וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ: 

רד"ק ישעיהו פרק כב פסוק יט

והדפתיך - אמר "והדפתיך" כאלו האל מדבר, ואמר "[וממעמדך] יהרסך" - דבר הנביא על האל, וכן מנהג לשון הקדש במקומות רבים, כמו שמעו עמים כלה, כלם תשובו ובאו נא, לכלם ולסרניכם, והדומים להם, והמצב והמעמד הוא הפקידות שהיה בה:

ישעיהו פרק לג פסוק ב
יְהֹוָה חָנֵּנוּ, לְךָ קִוִּינוּ, הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים, אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה:

רד"ק ישעיהו פרק לג
אף ישועתינו - כ"ש בעת צרה שצריך שתהיה ישועתינו ונהיה נושעים בך, ומה שאמר "זרועם" - בכנוי הנסתרים, ואמר "חננו" "קוינו" "ישועתינו" - בכנוי המדברים בעדם , כן דרך הלשון, כמו שמעו עמים כולם, ואולם כולם תשובו ובאו נא, והדומי' להם כמו שכתבנו בספר מכלל:

ישעיהו פרק מח פסוק יד
הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשֲׁמָעוּ, מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת אֵלֶּה, יְהֹוָה אֲהֵבוֹ, יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים:

במקום: הקבצו כולכם - מי בכם, כתוב מי "בהם".

רד"ק ישעיהו פרק מח יד

ומה שאמר "הקבצו" לנכח, ואמר "בהם" שלא לנכח - כן דרך הלשון, וכן "שמעו עמים כולם" וזולתו:

המילה אם בתנך

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא

רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, +ויקרא ב יד+ ואם תקריב מנחת בכורים, חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר תקריב את מנחת בכוריך, חובה ולא רשות. כיוצא בו, +שמות כב כד+ אם כסף תלוה את עמי וגו', חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר +דברים טו ח+ העבט תעביטנו, חובה ולא רשות. כיוצא בו ואם מזבח אבנים תעשה לי, חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר +שם /דברים/ כז ו+ אבנים שלמות תבנה, רשות; אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה, ת"ל מזבח אבנים תעשה לי, רשות ולא חובה; ומה ת"ל ואם מזבח אבנים, אלא רצה לעשות של אבנים, יעשה, של לבנים, יעשה; והרי דברים קל וחומר לשאר כל הכלים, ומה אם מזבח החמור, אם רצה לשנות ישנה, קל וחומר לשאר כל הכלים. 

לגבי התורה המילה "אם" מאד חשובה כדי לדעת האם זו מצוה של חובה או רשות (שיש רשות לאדם לבחור האם לעשות כך וכך...) ורבי ישמעאל מונה 3 "אם" שהם חובה, אבל בשאר חלקי הנ"ך יכול להיות שיש עוד "אם" שהם כלשון חובה/ודאי "כי/כאשר", ולא רשות - "ספק/אולי".

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ (כב)

"ואם מזבח אבנים" יכול רשות תלמוד לומר ["תבנה", ומה תלמוד לומר "ואם" - מלמד שעתי]ד לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר "ואם יהיה היובל [לבני ישראל" (במ' לו ד) מלמד שעתיד הי]ובל לפסוק ולחזור... 

שמות פרק כ

(כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: 

פירוש: זה ודאי וחובה לא להניף ולחתוך את האבנים של המזבח בחרב ברזל, אלא להביא אבנים שלימות, וזה שכתוב "ואם" זה לא לשון רשות, אלא לשון חובה שהרי כתוב "אבנים שלמות תבנה" הינו שאסור לגזוז אותם ולהניף עליהם חרב. אז למה כתוב בכל אופן "ואם" כותב המדרש שזה סימן שעתיד המזבח לפסוק הינו לחרב ויחזור שוב בגאולה העתידה, וכן לגבי היובל כתוב "ואם" שסימן שעתיד לפסוק ויחזור לעתיד לבוא.

שמות פרק כב

(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: 

רש"י שמות פרק כב פסוק כד

(כד) אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר כל "אם" ו"אם" שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן: 

ויקרא פרק ב

(יד) וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה, אָבִיב קָלוּי, בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ: 

רש"י ויקרא פרק ב פסוק יד

(יד) ואם תקריב - הרי "אם" משמש בלשון "כי", שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל* וגו': 

*שפתי חכמים:

והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כי אם ג' ולא הביא זה? יש לומר דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל, והכא פירש אליבא דרבי שמעון שפירש האי "ואם יהיה היובל" - חובה: 

במדבר פרק לו פסוק ד

וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: 

רש"י במדבר פרק לו פסוק ד

(ד) ואם יהיה היובל - מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק* [שפתי חכמים:ר"ל שיחרב הבית ויתבטלו השמטות והיובלות:]

ישעיהו פרק ד

(ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר: 

אברבנאל ישעיהו פרק ד

...כלומר, והנה זה יהיה כאשר ירחץ ה' את צואת בנות ציון, ולשון "אם" במקום הזה אינו לשון ספק כי אם ודאי, כמו "אם כסף תלוה את עמי", ו"אם תקריב מנחת בכורים"...

"אם" משמש כ"לא":

--------------------

במדבר פרק יד כג [בענין המרגלים]

(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: 

רש"י במדבר פרק יד פסוק כג

(כג) אם יראו - לא יראו: 

שיר השירים פרק ב

(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: ס 

ראב"ע:

אמר הנביא לכנסת ישראל: השבעתי אתכם בצבאות שהן מותרות לשחיטה, שלא תתעוררו עד שיגיע הקץ, כאשר העתיקו קדמונינו ז״ל: שיצאו בני אפרים קודם הקץ ונהרגו, ועליהם אמר בדברי הימים: ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב).

מהר"י קרא:

אם תעירו – כמו: אם שלא, כמו: אם אתה לא תעבור אלי וגו׳ (בראשית ל״א:נ״ב), שפתרונו: שלא תעבור אתה.

מקרא קצר

בראשית פרק ד פסוק טו

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם, וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: 

רש"י בראשית פרק ד פסוק טו

(טו) לכן כל הורג קין - זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו. לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:

שבעתים יקם - איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחלת מקרא לשוןי גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פירש יהיה לראש ולשר:

שמואל ב פרק ה ח

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד, עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: 

רש"י שמואל ב פרק ה פסוק ח

לא יבא דוד הנה - הרי זה מקרא קצר שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פירש מה יעשה לו ובדברי הימים פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (ד"ה =דברי הימים= א' י"א ו') ודומה לזה לכן כל הורג קין (בראשית ד' י"ד) ולא פי' מה יעשה לו אבל מעצמו הוא נשמע ל' גערה ונזיפה: 

צחות בלשון הקודש

אבן עזרא שמות פרק ד
"איש דברים" יודע לדבר צחות - שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.


שמות פרק לד

(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים: 

במדבר פרק ח

(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

בראשית פרק יט פסוק כד
וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם:

שמות פרק כ פסוק כ
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

שמות פרק כ
(יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

שופטים פרק טו פסוק טז
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ:

שופטים פרק י פסוק ד
וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם, לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:

ויקרא פרק יד פסוק טו
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:


ויקרא פרק כו פסוק מד
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:

במדבר פרק יב פסוק ב
וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:

שמות פרק יד פסוק יא
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:

תהלים פרק א פסוק ב
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:

תהלים פרק קיח פסוק ה
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ:

המילה אלהים כמה משמעויות

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק א

ומלת "אלהים" צורות אמת שאינם גופות ולא בגופות. וכן אמר דניאל אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב, יא). והעד: והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלהים (שמו' ד, טז). ועוד, ואתם תהיו לי לעם (ויקר' כו, יב), שמעמדם בשם כמו ארזים לא עממוהו (יחז' לא, ח).

וקדושי הארץ המקימים משפטי אלהים בארץ גם הם נקראו "אלהים" ובני עליון (תהל' פב, ו).

ובעבור כי מעשה ה' על ידי המלאכים. וכן כתוב במהפכת סדום ועמורה (ברא' יט, יב), וכן: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במד' כ, טז). ואיננו משה, כי הוא דיבר זה, ומלאך פניו הושיעם (ישע' סג, ט). וכתוב: הנה אנכי שלח מלאך (שמו' כג, כ), ולפני זה ויסע מלאך האלהים (שם יד, יט). ואברהם אמר ישלח מלאכו לפניך (ברא' כד, ז). ובספר דניאל מפורש ומבואר באר היטב.

גם המלאכים יקראו "אלהים", והכוכבים בני אלהים. והעד: ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח, ז), כי הטעם שוה במלות כפולות.

והנה השם הוא אלהי האלהים שהם המלאכים. גם יקרא "אלהים", כי כן הוא להם, כמו מקום "קדש הקדשים" שקרא "קדש", כמו ואל יבא בכל עת אל הקדש (ויקר' טז, ב). ואחר שמעשה השם יראה על ידם יקרא אלהים, כמו הלשון והשפה. איש ללשונו (ברא' י, ה) ושפה אחת לכלם (שם יא, ו) בעבור שיראו האותיות יוצאות מהשפה והלשון חותך מקצתם נקראו כן. ואתן לך משל. ידוע בראיות גמורות שאין אור ללבנה כי אם מהשמש. והרואה אור הלבנה אם יאמר האומר ככה, או ראיתי אור השמש הדבור שוה בטעם. על כן כתוב: ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמו' יד, יט), וכתוב ויי הולך לפניהם יומם (שם יג, כא).