הנה ישכיל עבדי פירוש רבי אנשלמה אשתרוק זצ"ל על ישעיהו נ"ג

"הנה ישכיל עבדי" פירוש רבי אנשלמה אשתרוק זצ"ל על ישעיהו נ"ג

הוקלד והוגה מחדש ע"י אברהם ווייס

"הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", ישכיל יצליח, או ישכיל ממש כי בשכל יהיה האדם אדם במה שהוא אדם, וקרא הנביא מלך המשיח "עבדי" בלשון שולחו, או קרא כללות העם "עבדי" במה שאמר למעלה "לכן ידע עמי שמי" (ישעיה נב ו), וכשמדבר מהעם נכלל עמו מלך המשיח וכשמדבר במלך המשיח נכלל עמו העם, ואמר "עבדי" מלך המשיח "ישכיל" ויצליח, ואמרו חז"ל "ירום מאברהם" (ילקוט ישעיה רמז תעו) כי אברהם לא רכש רק שבעים נפש, ומלך המשיח יהפוך לעבודתו יתברך עמים רבים כל העמים, "ונשא ממשה" ר"ל כי משה לא הקריב לעבודתו יתברך רק עם אחד והוא ישראל, ומלך המשיח יקריב לעבודתו עמים וישלים מלכים רבים, "וגבה ממלאכי השרת" ר"ל שהוא יפעל בשנוי המערכת וימשול בהם לשנותם ולהפליא פלאים, או יש לומר "ירום מאברהם" ר"ל שתחלת רוממותו יהיה מזכות אברהם, וממה שיירש ממנו לדעת ייחודו ומציאותו, "ונשא ממשה" ר"ל שהתנשאותו יהיה שיקיים תורת משה ודבקו בה, "וגבה ממלאכי השרת" ר"ל שיגבה מכחותיו בשכליים המשרתים אותו אשר הם פונים לידבק בשם וידמה למלאך ה' צבאות, ועל זה אמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך" (תהלים צא יא), ואמר "כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותוארו מבני אדם", אמר הנביא לכללות ישראל כמו ששממו עליו ותמהו כל רואיך לרוב צרותיך ואמרו מה חרי האומה הזאת מכל האומות, ואמרו הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי (איכה ב טו), כי הפליג הש"י במכותיך כן יפליג בטובתך שיהיה מעלת זה המשיח משיחתו טובה יותר משאר הנמשחים בקירון מראה פניו ותוארו יותר תואר טוב ר"ל תארי מדותיו מכל בני אדם שהיו לפניו, או קרא השכל תואר כמו "כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" (שמות לד ל), ואמר עוד "כן יזה גוים רבים עליו יקפצו מלכים פיהם כי אשר לא סופר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו", אמר כמו שחרקו שן האומות ואמרו בלענו הזאת העיר וכו' (איכה ב טו) על רוב צרותיך כן יפליג הש"י שידברו עמים רבים על מעלת העם ומשיחו, ואמר "יזה" מלשון דבור ובלעז פר"ה פבלא"ר ר"ל שיכריחם הש' לדבר עליו על המשיח, "יקפצו מלכים פיהם", ר"ל יקפצו שיסתמו פיהם מלדבר במעלתם כי אם במעלת המשיח כי כלם יהיו כלא היו, והוא מלשון "ועלתה קפצה פיה" (איוב ה טז), או נאמר יקפצו יתחזקו כמעט "מקפץ על הגבעות" (שה"ש ב ח) ור"ל שיתחזקו לדבר במעלת האיש המשיח, אחר נתן טעם בדבור המלכים והאומות למה הוא ואמר אל תתמה על דבורם "כי אשר לא סופר להם ראו" ר"ל ראו לזה המשיח מה שלא סופר להם משום נברא, "ואשר לא שמעו" מעולם לשום נביא "התבוננו" בזה, וזה אשר יאמרו הגוים והמלכים "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה ויעל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה לא תואר לו ולא הדר ונראהו ולא מראה ונחמדהו נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי וכמסתר פנים ממנו ולא חשבנוהו", יאמרו הגוים והמלכים מי האמין בהיותנו בגודל מעלתנו והשלוה אשר גברה עמנו לשמוע לשמועתנו עתה שאנו בתכלית הבוז וההשפלה באמת לא היה ראוי להאמין זה השנוי הנפלא, ועל מי נגלתה זרוע ה' להעלותו במעלה כזה המשיח שעלה כיונק בהתגברות וכאילו היו לו שורשים ואף כי הארץ היא ארץ ציה, ועוד שמקדם לא היה לו לא תואר ולא הדר ונראהו ר"ל כשהיו רואין אותו ומביטין אל מראהו לא היה לו מראה ראוי ולא נחמדהו, כי לא מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר ולא נראהו ולא נחמדהו ר"ל שלא היה בו שום דבר חמדה שנחמדהו, או אומרין ועתה אנו חומדין אותו לרוב חמודותיו שיש לו עתה גם שהיה נבזה וחדל אישים שלא היה ראוי לבא בקהל אנשים שהרי היה איש מכאובות והיה משובר מחולי וידוע מלשון "ויודע בהם" (שופטים יח טז), או רצה במלת "וידוע" שהיה נודע ומפורסם בסבול החליים עד שהמקללים יאמרו יהיה כמוהו, ואמר "וכמסתר פנים ממנו" ר"ל שנותנין טעם לדבריהם למה היה ישראל נמאס ומרוחק ושנוא בעיניהם ואומרין כאשר ראינו המסתר ר"ל שה' הסתיר פניו ממנו והגלהו בין האומות ורחקהו היה נבזה ומרוחק ממנו ולא חשבנוהו לכלום, ר"ל שלא היה לו שום חשיבות בעיניו, או יאמרו לא חשבנו עליו שהש"י יפקח עוד עיניו בו וירחם עליו אחר שמאסו ורחקו מעל גבולו על כן זאת ההצלחה היא נפלאת בעינינו ר"ל ההצלחה והגודל שיש לו עתה, "אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו" אומרים הגוים והמלכים עתה אנו יודעין ומודין שמה שקרה להם מהמכאובות והצרות קרה להם מצדנו ומפשעינו כמו שאמרו "כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עון כלנו", הכונה בזה שהרי אין ספק כי האומות נמסרים למקרים כפי מערכתם אם לחרב אם לרעב אם למלחמה, ובהיות ישראל משוקעים ביניהם בבא המקרה על האומות ואין ישראל ראויין להשגחה פרטית להנצל מהמקרה ההוא הרי שילקה ישראל בסבותם, וזה שאמר  "והוא מחולל מפשעינו ומדוכא" מסבתנו, או יאמר שמה שהיה מחולל ומדוכא ממה שהיינו מכאיבין אותו היה להענישו והיה עונות ראשונים ופשעים שלנו כאמרו "כל אוכליו יאשמו" (ירמיה ב ג), ואמרו חז"ל בעי למקטלינהו דבעי לכפורי ידיה בההוא גברא (גיטין נו ע"א), ויאמרו "מוסר שלומנו עליו" כלומר שהשלום שלנו היה מסולק ומוסר מהם, או יאמרו כל עת שהוא מוסר השלום ממנו ובאה עלינו איזו צרה היינו מתרעמים עליו ואומרים שהוא הסבה והוא גרמא לנזקין שלנו, וז"ש "ובחבורתו נרפא לנו" כי היו חושבים כי כשנעשו בו פצע וחבורה תהיה זו רפואתם ר"ל שאין להם מרפא ונחת רוח כי אם בהכותם ישראל ועושין בהם פצעים וחבורות, או יאמרו ובחבורתו נרפא לנו ר"ל כי עתה אנו רואין כי אחר שהוא מורה בבא אלינו המקרים נרפא לנו ר"ל הפך ממה שהיינו חושבים בהסרת השלום ממנו ושהגיע הנזק מסבתו עתה אנו רואין כי הרפואה היתה באה עלינו בסבתו לא המכה, וזה כי כאשר היה נזוק עמנו ומורה בהתחברו בינותינו היה הוא מתפלל אל השם, וה' היה מסיר המכה כמו שאפרש בפסוק "נגש והוא נענה", נמצא כי בעד חברתו עמנו במקרה ההוא היתה הרפואה קרובה לבא עליו, או יהיה בחבורתו מלשון פצע וחבורה (ישעיהו א ו) והכל כונה אחת, כי כשהיה פצוע ומוכה היה מתפלל להסיר המקרה והיתה הרפואה באה וז"ש "הוא מחולל" כפל הענין למה שאמר "אך חליינו הוא נשא", גם לזה שאמר "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלהים" וחזר ואמר "מוסר שלומנו עליו" ביאר שיאמרו עתה יודו כי הרפואה באה מצד ישראל הפך מה שחשבנוהו למזיק להם, וזהו שיאמרו לחזק שהרפואה היתה מסבת ישראל ושהרע הבא על ישראל היה דרך מקרה ופגע ושהם הפושעים אשר המקרה נכון להם, ויאמרו "כלנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו וה' הפגיע בו את עון כלנו", יודו כי הם הפושעים והתועים באמונתם ודרכם, וכי מה שפגע המקרה לישראל היה בעונש האומות ודרך פגע ומקרה בא לישראל אם למה שהיו מחוברין אם להעניש האומות כמו שנענשו אנשי מצרים גם שהיה רצונו להוכיח, הנה הוא יתברך קצף מעט והם עזרו לרעה והוסיפו כפלים בכל חטאתם, עוד הוסיפו ואמרו "נגש והוא נענה כשה לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו", רצה בזה לאמר ולתת טעם למאמרם "ובחבורתו נרפא לנו", ולפי זה יהיה פירושו שיאמרו הטעם בבא הרפואה בסבתם של ישראל שכשהיה נגוש ומוכה והיה מתפלל לשם יתברך הוא היה הנענה והמקובל בתפלתו והנשמע להסיר המכה, ועם כל זה לא היה פותח פיו והיה נאלם כמו השה המובא לטבח וכרחל הנאלמת לפני גוזזיה ועל זה לא יפתח פיו כשהיינו מאשימין אותו, או הוסיפו ויאמרו להגיד מה שהרעו לישראל שהיה נגש ומעונה ומדוכה ואין לו יכולת לפתוח פיו וכו' אחר שיאמרו ויתנו סבה על שפלות ישראל והעצר מהם יכולת הדבור, וז"ש "מעוצר וממשפט לוקח ואת דורו מי ישוחח נגזר מארץ חיים מפשע עמי נגע למו", יתנו טעם על רוב רשעם ופשעם שהשפילו לישראל ויאמרו _וה לעצמן ועתה מתחרטין ממה שחשבו וכן הפירוש סבת מה שהיו נאלמים ומה שהיינו מבזין אותם מפני שראינו שלוקח העם ממלכות וממשפט ויהיה מעוצר מלשון "זה יעצור בעמי" (שמואל א ט יז), ואחר יאמרו "ואת דורו מי ישוחח" הרצון בזה שיאמרו עתה בראותנו הצלחת זה המלך המשיח מי ישוחח וידבר עליו שיגזר מארץ החיים והוא העולם הבא כאשר היינו אומרין ושהנגע מהגלות בא להם ממה שפשעו בעמי ונגד מושיענו שהוציא הנפשות מגהינם, או יאמרו ממה שעמי מאמין ועושין פשע על שדנוהו לזה יאמרו מי ידבר עתה מה שאמרנו אז בהיות בגלות, ויאמרו עוד "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו", ירצו בזה שהיינו אומרים שהעם של מלך המשיח נתנו קברו במקום רשעים המחוייבים במיתת ב"ד, "ואת עשיר במותיו" ר"ל שהרגוהו בלא משפט כמו שהורגין העשיר על עשרו כי יקנאו בו, או יהיה כמו רשע כאלו היה רשע כמו שפירש ר' יונה ואמר במותיו שדנוהו במיתות ויסורין הרבה שלא כדין כאמרו "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו", או יהיה על לא חמס וגו' סוף דבריהם של מלכים והגוים שיודו שהעלילו והאשימו את העם על לא חמס עשה שבדין עשו מה שעשו, ואחר יאמרו "וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח", יאמרו ומה שהחליטו השם יתברך לעם ההוא היה בחפצו לדכאו ולהוכיחו כדי שאם ישים אשם בנפשו וישוב אל ה' ירחמהו בזרע ובאריכות ימים ויצליחהו בחפצו, וכל זה דבור המלכים והגוים, אז יאמרו אלו לאלו לעצמם אם תחשבו עתה כאשר חשבתם וחשבנו לשום אשם בנפשו של העם הזה ושהוא חוטא בנפשו ואין לו שכר, כי נפשו אבודה, אם כן הוא איך השגיח בו ה' עתה כל זאת ההשגחה שיראה זרע ויאריך ימים ויצלח בחפץ ה' כאשר הוא עושה, עכשיו אבל רואים אנו כי לטובתו נשברה פרתו ולשלמות נפשו ולתוכחתו סבל כל הצרות, וז"ש "מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים ועונותם הוא יסבול", ואמרו שישראל יזכה לטובה ותשבע משלמות נפשו כי זה המשיח שהוא עבדי יצדיק מי שהוא צדיק באמת כאמרם (בב"מ כ ע"א) "עד שיבוא אליהו", ויבא ויפרסם לרבים צדקתו, "ועונותם הוא יסבול" כאמרו "ואני אסבול ואמלט" (ישעיה מו ד) שידעו כי מאהבת ה' אותו הוכיח והצילו, ועתה כשהשלים מה שיאמרו הגוים והמלכים בראותם הצלחת המשיח והעם, שב לדבר ולהשלים מה שאמר "ירום ונשא וגבה מאד", ואמר "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל תחת אשר הערה למות נפשו ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא ולפושעים יפגיע", פירוש תחת אשר הערה נפשו למות נפשו יסבול הצרות כמו שקראם "בני תמותה" (תהלים עט יא, קב כא), לכן אתן לו שיחלק שלל ברבים והם גוג ומגוג כמו שאומר דוד "רבים קמים עלי" (שם ג ב) והוא עצום לרוב, ובעבור שהוא חטא רבים נשא כאמרו "אני עשיתי ואני אשא" (ישעיה שם) סבלו נשא חטא האומות כאמור למעלה "ואת פושעים נמנה" שהיה במנינם ובכל צרת האומות לו צר, או יאמר שהאומות היו חושבים ומכין את ישראל מכת האובדים והפושעים ואמר "ולפושעים יפגיע" ר"ל שהיה בעיני הפושעים לשכים ולפגע, או יאמרו שהיה מתחנן ומבקש תחנונים תמיד מהפושעים והם האומות המצערות אותו בכל יום, או שבתפלתו היה מתפלל גם בעד האומות אע"פ שהיו פושעים בו, או שיאמר הנביא ועתה זה המשיח ישתדל יעשה חסד לאומים וישתדל וישא בעדם וישיבם למוטב ויהיה פירוש "יפגיע" שיתפלל בעדם, או היה יוצא לשלישי כלומר יכריח הפושעים ויכניעם עד שישובו אל על ויתפללו לו כאמרו "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (צפניה ג ט) יראו עינינו וישמח לבנו, אמן.

האם נח התפלל על דורו והאם נענש בגין זה

צרור המור בראשית פרשת נח:
ואמר "ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה" לרמוז שהשם זכרם במדת הדין, כי אף על פי שכלם חטאו בהמות וחיות ועופות וכן נח חטא בשלא התפלל על דורו, עם כל זה כבר נענשו בעונשים גדולים בהיותם נסגרים בתיבה שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש.


תולדות יצחק בראשית פרק ז כב-כג
הספק השישי: אחר שנח צדיק תמים היה בדורותיו, למה לא התפלל על בני דורו כמו שהתפלל אברהם אבינו על סדום, וי"א לפי שהעולם קיים בעשרה צדיקים לא בפחות, ולכן לא התפלל אברהם בענין סדום על פחות מעשרה, אבל באי התיבה לא היו אלא נח ובניו ונשותיהן, ועוד שק"כ שנה התרה בהם ולא חזרו בתשובה ואינם ראויים להצלה בשום ענין...שהיה ראוי לומר "בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק תמים". התשובה שנח היה טוב לבריות בשלימות, אבל טוב לשמים היה ולא בשלימות, וזהו שאמר "צדיק תמים היה עם דורותיו", אבל טוב לשמים היה ולא בשלימות, וזהו שאמר "את האלהים התהלך נח", ולזה אמר "אותך ראיתי צדיק לפני", פי' לפני היה צדיק אבל לא תמים. ובזה הותר הספק השישי, שלזה לא התפלל על בני דורו, כמו שעשה אברהם על סדום, לפי שלא היה תמים עם הקדוש ברוך הוא, שהיה מקטני אמנה ולא האמין שהקב"ה יביא מבול, וחשב שמה שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות תיבה, היה כדי שיחזרו בתשובה, ואם לא יחזרו לא יביא מבול, וזה מסכים עם מה שכתב בזוהר (בראשית סז ב) שחטא נח בשלא התפלל עליהם, ולזה אמר "כי מי נח זאת לי" (ישעיהו נד ט), קראם "מי נח" כאלו הוא הסבה שהביא הקדוש ברוך הוא מי המבול, ולזה לא אמר "כי מי המבול זאת לי".

גלגול נשמות האם יש מקור לזה מחז"ל

אצל חז"ל לא נמצא דבר זה. ואכן כל רבותינו המפרשים שמביאים ענין הגלגול מביאים כמקור את המקובלים וראיותיהם מן הכתובים. אבל לחז"ל בגמרות ובמדרשות לא מצאנו בשום מקום.

אבל המהרש"א אומר שלדעתו חז"ל רמזו זאת בשתי מקומות:


מהרש"א חידושי אגדות מסכת שבת דף קנב עמוד ב
והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. אביגיל היא אמרה כן לדוד...ויש בזה המאמר סוד גלגול נשמות שנפש אדם שלא זכה בחייו תנתן עד ג' פעמים בגוף אחרים אולי יזדכך הנשמה שם, וסמכוהו אקרא "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר", משא"כ נפש הצדיק גמור במותו נשאר כך ולא בא לגוף אחר, וז"ש נפשותם של צדיקים גנוזות תחת כסא כבוד שנאמר נפש אדוני צרורה בצרור החיים נשאר שם באוצר החיים, משא"כ נפש הרשע יקלענה בכף הקלע מגוף לגוף והיינו המשל שינתנו לכביסה אולי יזדכך ויתכבס בגוף אחר היותר נקי וק"ל:


מהרש"א חידושי אגדות מסכת נדה דף ל עמוד ב
ואמר אשר לא נשא וגו'...ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו, ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני, והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון, ובו ידבר גם כאן שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית, וע"כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני משביעים אותו בהולדו שנית תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה, ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה רשע בעיניך כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון וק"ל:



מהגמ' ומדרש לקמן רואים שאם חטא ג' פעמים מוחלין לו ולא מתחשבים איתו, כיון שחטא ג' פעמים מגלגלים עליו את הראשונות. אבל אין זכר לענין הגלגול.


תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד ב

תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה - מוחלין לו, שניה - מוחלין לו, שלישית - מוחלין לו, רביעית - אין מוחלין לו, שנאמר (עמוס ב) כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, ואומר (איוב לג ) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. מאי ואומר? - וכי תימא: הני מילי - בציבור, אבל ביחיד - לא, תא שמע הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. (מכאן ואילך אין מוחלין לו, שנאמר על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו.)



שמות רבה (וילנא) פרשת וארא פרשה ז ב
הה"ד (איוב לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ג"פ ממתין לאדם שאם עשה תשובה מוטב, ואם לאו הוא מגלגל עליו את הראשונות, וכן אתה מוצא כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה לכה ואשלחך אל פרעה אמר תחלה והן לא יאמינו לי ואח"כ אמר לא איש דברים אנכי ואח"כ אמר שלח נא ביד תשלח הרי ג"פ, וכיון שלא חזר בדבריו ואמר הן בני ישראל לא שמעו אלי נתייחד הדיבור על אהרן עמו, הה"ד וידבר ה' אל משה ואל אהרן.


ויש עוד להעיין בדברי האברבנאל המופלאים בענין הגלגול:


אברבנאל דברים פרק כה

ואמנם טעם היבום וסודו כפי מה שמצאנו לראשונים קדמונינו המקובלים מפי משה רבינו עליו השלום ועמהם הסכי' פיטאגור'. הוא הדעת הקודם המקובל אצלם שנפשות בני ישראל יועתקו או תאצלנה מגוף אל גוף. וכתב הרמב"ן בפירושו (פ' וישב) לוידע אונן כי לא לו יהיה הזרע. שהענין הוא סוד מסודות התורה בתולדות האדם. ושהיו החכמים הראשונים קודם התורה יודעי' שהיה תועלת גדולה ביבום האח, והוא הראוי להיות קודם בו ואחריו הקרוב במשפחה, והתורה השאירה באח בלבד בהיו' הרגל הדבר ותועלתו בו לא בשאר הקרובים וכו', וכונת הרב שהנפש המתגלגלת לא תחול באיזה חמר שיזדמן, ושרצה הקדוש ברוך הוא לזכות נפש מתי ישראל כשישוב אל הארץ כשהיה, ולהיות הגוף היותר דומה לגוף המת וחמרו הוא הנער היולד מאשתו שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו מאחר שיצאו שניהם מאב אחד. ולכן צוה השם יתעלה שלא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר אבל יבמה יבא עליה והוא אחי המת ולא יהיה אז הילד היולד בלבד גוף האשה כי אם גם כן בעלה ועצמו והוא גם הוא יהיה בן אביו החי בגופו ואחי אביו בנפשו, ולהיות ההדמות הזה יותר בין האחים שוה מאשר תהיה בין האב והבן או שאר הקרובים, לזה באה המצוה באחים בלבד, ולכן היה היבום אסור באב, לפי שיתחייב שיהיה הבן הראשון המת, והכן אשר יוליד מהיבמה שניהם בנפש אחד, ואיך יולידם אב אחד, כי יהיה אם כן מוליד בן אחד מעצמו שני פעמים והוא בטל, ולהיות זה טעם היבום וסודו באמת אמרה תורה וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כי ידע בודאי ענין הגלגול ושהבן הילוד אינו בזרעו, רוצה לומר בנו כי אם אחיו ושהגוף היוצא מחלציו לא יקנה נפש חדשה שתשלם בו אבל הוא יהיה כלי להשלמת נפש אחיו, ולכן חרה אפו ושחת ארצה לא שיחשוב שבהשחתתו ארצה יהיה לו הזרע ההוא אבל אמר מוטב שלא אוליד משאוליד להשלמת המת ולא להשלמת הנולד למען לא יקנה נפש חדשה ורוח חדש בקרובו, זה מה שאחשוב בכונת הרב וסודו מסכים אל דברו. ולהיות הדרוש הזה עמוק עמוק מי ימצאנו אי אפשר מבלי שאעיר בו ראשי דברים להבנת ענין המצוה הזאת, והיה כפי מה שאבאר, ראשונה אבאר תכלית הגלגול וצרכו:
ואומר שגלגול נפש הישראלי אצל המקובלים הוא בחסד האל על ברואיו. וכמאמר האשה החכמה (שמואל ב' י"ד) כי מות נמות וכמים הנגרי' ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא כי אם נפש אחת תחטא בחמר האדומיי בשפיכות דמים או מפאת המזג הדמיי בנאוף, או הלבניי בעצלה תפיל תרדמה או השחוריי באיבה ושנאה ונקמה ויתר המדות המגונות הנמשכות אחרי המזגים, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לבלתי ידח ממנו נדח שתתגלגל ותשוב הנפש ההוא אחר הפרדה מגופה הראשון בחומר אחר אולי יישר בעיני האלהים מעשיו ותזכה ולא תאבד הנפש ההיא, ואם לא היה כן הי' התנצלות גדול לבני האדם מהכרח החמר ולא יסור הספק למה לא ברא הקדוש ברוך הוא לנפש הזאת חמר נקי ובריא אולם לבת זוגו אלא חמר עכור אשר כזה למרוד בו וברא לנפש אחרת חמר נאות וישר האם משוא פנים יש בדבר חלילה וחס, אלא שלנסות אותם בא האלהים בחמרים מתחלפים לאחת מג' תכליות:
הראשון להשלים ביתר שאת הנפש השלמה ולהוסיף על שלמותה יען היה העולם הזה עולם העבודה והעולם הבא עולם הגמול, ואמר (אבות פ' ד') במשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ולהיות השלמות בעבודה יתוסף במה שיתוסף תמיד, לכן אינו מהבטל שהאיש הישראלי במותו בקצור שני' תבא נשמתו בחמר אחר להוסיף בשלמותו עבודה כדי שתוסיף בגמול האמתי הנפש:
והשני שפעמים תתגלגל הנפש החוטאת לא להוסיף השלמות כי אם בעבור שלא זכתה אל שלמות כלל מהכרח החמר ולכן תהיה בגוף אחר אולי ישוב מדרכו הרעה וישוב אל אלוד וירצהו:
והתכלית השלישי בגלגול יהיה פעמים לא להוסיף שלמות לנפש או להשלימה מחדש, כי אם להעניש הנפש החוטאת על מעשיה כשיהיו רעים וחטאים לה' מאד, הנה אז כדי שלא תקבל ענשה בעולם הנשמות שיהיה עונש גדול מנשוא, יביאה הקדוש ברוך הוא בגוף אחר כדי לקבל ענשה בעולם הזה, וזה דעת האומרי' שתתגלגל הנפש מן האדם הרשע בגוף הכלב ושאר הבעלי חיים הבלתי מדברים המוכנים לקבל צער ועמל כל כך ושעליו אמר (תהלים כ"ב) דוד מיד כלב יחידתי ואולי לזה כונה אביגיל באמרה (שמואל א' כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע:
ואמנם כמה פעמים תתגלגל הנפש ותחול בחמרי' מתחלפי' וכלים מכלים שונים, אומר שנרמז בדבר אליהו שאמר (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, כי שתי פעמים או שלשה יקרה זה ולא עוד, ואפשר עוד שכוון בפעמים שלש עם גבר על שלשה התכליות שימצאו בגלגול כמו שזכרתי, ועצמו הראיות התוריות שמצאו המקובלי' בכתובים על זה ומאמרי רבותינו ז"ל מורים עליו ודברי האלהי ר' שמעון בן יוחאי עצמו מספר ומה אוסיף עוד להאריך בראיות, והנה מעשה בני יהודה ותמר יוכיחו ומצות התורה ביבום האב זה הרבה בלי ספק וגם קדמוני הפלוסופים כן היה דעתם תראה זה מדברי סקר"אט האלהי שאמר בשעת מיתתו כמו שכתב בשמו אפלטון בספר נצחיות הנפש אשר עשה הנקרא בלשון יון פיד"ון מהדברים שדבר סקר"אט לתלמידיו כשנגזרה עליו גזירה בב"ד להמיתו באטי"ניש, ופית"אגרוש גם כן ושאר הקדמונים זה היה דעתם אולי קבלוהו מהדורות הראשונים ומזמן הנביאים, ואמנם ארסטו' ומפרשי ספריו מאנו מאד הדעת הזה, וחשבו שגלגול הנפשות הוא דבר נמנע מעצמו וגם בקשו דרכים להכחישו ויעשו על זה טענות:
ראשונה שהנפש תתחדש בחדוש חמרה ואם היה שמלבד הנפש המתחדש' תחול בחמר ההוא נפש אחר' מתגלגלת יהיה א"כ לחומר ב' נפשות וזה בטל, כי לחמר א' לא תהיה כי אם צורה אחת:
ובטענה השנית, שהצורות לא יחולו כי אם בחמרים מיוחדים המוכנים אליהם ואם הנפש הזאת תתגלגל ותחול בחמר שני, יתחייב שיהיה בחומר הראשון ובעניינו בשוה כי כיון שהנפש תחול בשניה' ותתחיי' שיהיו שוים במזג וטבע, וזה בטל כי שני מזגים שוים אי אפשר שימצאו כי אם ברבבות מהשנים:
והטענה השלישית היא, שאם הנפש תתגלגל בגוף שני יהיה בהכרח ממזג הגוף הראשון, ואם היתה הנפש החלה בשניהם אחת והגוף והמזג אחד אם כן אין כאן גלגול, אבל הוא האיש הראשון בעצמו:
והטענה הרביעית כי הענין לא ימלט מחלוקה, אם שנאמר שהנפש המתגלגלת תחול בחמר יותר טוב ושוה ומעולה מהראשון, או שיהיה יותר פחות ורע ממנו, או שיהיה שוה אליו, ואם היה יותר טוב מהראשון, אם כן יחמוס השם יתברך החמר הזה בתתו אליו נפש בלתי שלמה כמו שהיה הוא מוכן לקבלה ויהיה מונע טוב מבעליו חלילה לאל מרשע, ואם היה החמר ההוא יותר מושחת ופחות מהראשון וחסר, תקבל הנפש עול וחמס בגלגל אותה בגוף נגיף וחומר חסר ועכור מהצריך אליה, ואם היה החמר השני שוה לראשון, לא תהיה אם כן לנפש המתגלגלת שום תועלת בגלגול ויהיה גלגולה פועל בטל:
והטענה הה', כי אם היתה הנפש המתגלגלת תתחייב שהנפש החכמה כשתחול בגוף השני יהיה הנער היולד עמה משכיל חכם בפועל מבלי לימוד ותזכור הדברים אשר ידעה והשיגה בימים הראשונים, והוא הפך מה שנראה לחוש אם לא שיהיו המושכלו' שנקנו לו נעדרות ממנו ברצון הש"י והוא דבר בלתי ראוי:
והטענה הששית היא שהאמונה אצלנו שבזמן תחיית המתים תשובנה הנפשות אל תוך הגופים אשר עמדו בהם ויעמדו לדין הגוף והנפש יחד, ואם היתה הנפש מתגלגלת מגוף אל גוף לא ידענו בזמן התחייה לאיזה גוף מהגופים תתחבר, אם עם הגוף הראשון, או עם הגוף השני, או עם השלישי והנה כלם שוים בענין התחייה והדין, ואי אפשר שתתחבר בכלם, כי צורה אחת לא תעמוד בגופים מתחלפים בזמן אחד, אלה הם טענותיהם:
וידעתי בני ידעתי שלא היה נאות במקום הזה לפיר' הכתובים להעתיק העיון בדרוש הזה, והנה אמות השרש הזה הכרחי בידיעת טעם מצות היבום באמת, ואם זה הטעם נמנע בעצמו כדברי הפלוסופים והנמשכים אחריה', איך ניחסהו לחכמת האלהים ותורה שכלה אמת, לכן אצטרך בהכרח להשיב על הטענות האלה ולהורות לפניך שלא יתנו האמת, ושדעת הגלגול הוא אפשרי בעצמו, ומחוייב אמותו מפי קבלת הנביאי' והאבות הקדושים שראו התורה וקבלתה באמת:
ואומר שמפרשי ספרי אריס"טו התחלפו חלוף רב במהות השכל האנושי, והיה דעת אלכסנדר שהשכל ההיולאני הוא בנושא ושהוא בעצמו אינו דבר זולת ההכנה ושתמצא בנושא, כאלו תאמר הנפש בכללה או חלק מחלקיה, ותמסטי"אוס חשב שהשכל ההיולני הוא שכל בלתי הוה ולא נפסד, יחול באדם בשעת הויתו, ובן רש"ד הרכיב שני הדעות ואמר שזאת ההכנה היא השכל הפועל בעצמו אלא שמצד דבקותו בנו הוא הכנה, וימצא לו כח על שישכיל המושכלות אשר בכאן לא מצד עצמותו, ואנחנו קהל ישראל לא נקבל שום אחד מהדעות האלה מפאת הבטולים אשר יתחייבו אל כל אחד ואחד מהם, אשר אינם ממה שיאות ביאורם במקום הזה ודי כשנקבל שדעת התורנים במהות השכל האנושי הוא עצה רוחני מוכן להשכיל ובלתי משכיל בפועל מעצמו ושהוא מתחלף בכל איש ואיש, ואחרי שתדע זה הנה התר הספקות אשר העירו בטענותיהם איננו ממה שיקשה:
כי הנה הספק הראשון, היה עצום וקשה התרתו, אילו היתה הנפש הכנה בלבד כדעת אלכסנד"ר אבל בהיותה עצם רוחני נקשר באדם ונדבק בו כהקשר הפטרון עם הספינה אשר כבר ימצא בלתה והוא נבדל ממנה וימצא עמה אינו מהבטל שהנער היולד בהיותו מוכן אליו יחול בו השכל האנושי שכבר היה לעולמים, ושכבר נתקשר בגוף אחר ולא יתחייב שיהיה שתי צורות לגוף ההוא ההווה המתחדשת והמתגלגלת, כי הנה לא יחול בו כי אם בלבד הנפש ההיא המתגלגלת, ואין הפרש בענין ההויה שיהיה הרוח ההוא חדש או יהיה מתגלגל כי תמיד תהיה הנפש ההיא אשר תחול שמה אחת והבדל עצמי במתהוה ההוא:
וגם תשובת הטענה השנית מבוארת ממה שאמרתי שאין השכל האנושי הכנה בלבד תתימר במזג המתהווה לא יהיה בלתי אפשר התהוות דומה אלי ברוב מהשנים, לפי שהמזג הנאו' לקבול הצורה האנושית יש לו רוחב והגבלה ואף שכל האנשים לא ישתוו במזגיהם, הנה לא ימנע מפני זה היותם כלם בצורת אדם ועצמותו וגדרו. וכן נאמר אנחנו שהמתהוה הזה עם היותו בלתי שוה עם הנמזג האחר שמת, הנה כבר יהיו המזגים ההם דומים בצד מה עד שכל אחד מהם יחול בו העצם הרוחני אשר הוא שכל האדם וצורתו, כי הנה חלוף המזגים יעשה חלוף המדות אבל לא יעשה חלוף הצורה בהיותם באותו רוחב הנאות לצורה האנושית:
ובתשובת הטענה השלישית, אומר שהנולד בנפש המתגלגלת יאמר עליו שאינו המת מפאת חמרו וגופו שאין חמר הנולד ומזגו כחמר המת ומזגו שוה בשוה ומפאת חלופו עם היות הנפש אחת יאמר שהם מתחלפים, וכבר התבאר בחכמה שהדברים פעמים יתאחדו בצורותיהם ויתחלפו בחמריה' או במקריהם, ופעמים יהיה בהפך:
ובהתר הטענה הד', אומר שנפש העברים המתגלגלת פעמים שתחול בחמר יותר טוב ושלם מהראשון כדי שתוסיף שלמות על שלמותה, או שתזכה ותטהר מחלאה אשר קנתה עם הגוף הראשון, ופעמים תחול בגוף יותר חסר ועכור כאשר יהיה גלגולה כדי שתענש באותו גוף ואין בה תלונה מפאת החמר לפי שהוא אינו בעצמו דבר אבל הוא כלי ואמצעי להשלים את הנפש, ולכן איננו מהעול אליו, כאשר יהיה טוב ושלם יותר מהראשון, ולא מעלה כשיהיה יותר פחות וחסר ממנו:
ואמנם התר הטענה הה', הוא כפי מה שאומר שעם היות שהשכל האנושי לא יפעל בכלים הצוריים ושהוא יתחזק בימי הזקנה אשר זה ממה שיורה היותו בלתי נקשר עם הגוף ולא מתפעל ממנו כמו שהתבאר בספר הנפש הנה אין המלט שבריאות הגוף ושוויו ממה שיעזור אל ההשכלה ושהחולי ושנוי המזג ימנע ההשכל'. ועינינו הרואות שהאיש החכם כשיגבר במוחו מזג וטבע נכרי מחום או לחות נוסף מזולת מזג אשר נוצר עליו תבטל ממנו תבונתו ואבדה חכמתו עד בלי הכיר בין טוב לרע וצדקותיו לא תזכרנה, ויאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, ואם יקרה זה בעוד בחיים חיותו אף כי אחרי מותו, כי עם היותו חכם ונבון אחרי הפרד שכלו מאותו גוף ובואו בגוף אחר ומזג מתחלף לא תוכל הנפש להשתמש במושגיה והמזג הנכרי ימנעהו מההשכלה והחושי' והכלים והכחות הגשמיות שלא נסו ללכת באלה לא ידעו ולא יבינו, ולכן תצטרך הנפש המתגלגלת בבוא שמה להתחנך מחדש, ויהיה כנער הקטן עד הרגילו הכלים והכחות ההם להשתמשות השכל, ואז ידע ממוצא דבר, ואין ספק שאחת מן הסבות העצמיות בשנער קטן ידע וישכיל מאיש אחר גדול ממנו וישתלם בשכר עיוני ומעשי בהיותו בן עשרים שנה מאיש אחר בן ששים שנה, היא היות בנער ההוא נפש מתגלגלת שבעבור זה למעט מהשנים תבא לגבול מההשכלה שלא תגיע אליו הנפש בהתהוות הראשון בהרבה מהשנים, ולכן אמר סקרא"ט האלדי בשעת מיתתו כמו שספר ממנו אפלטו"ן שרוב הידיעות המושגות לאנשים לא יושגו אליהם בחדוש כי אם בהזדכרות וזכרון ידיעות שכבר ידעו הנפשות ההן בהיותן בגופים הראשונים, והוכיח גם בטענות וראיות צודקות כמו שתראה שם, ואמנם בהתר הספק האחרון אמרתי אני מאשר אמר דניאל (סימן י"ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו שיקיצו הרבה מהמתים, ולא כלם, שראוי שנאמין שבעת התחייה תבואינה הנפשות בגופים הראשונים אשר ישבו בהם, כי הדין הוא בעצם לנפש עם הגוף הראשון לגמול אותם כפי מעשיהם, אם בשכר ואם בענש ויהיו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, ואמנם הגופים אשר באו בהם כדי לזכותם בהם, או כדי להענישם בהם איך היה הדין בהם בהיותם כלי הרצון האלהי, הנה באמת הדין בשכר והענש הוא לנפש עם הגוף הראשון לא עם השאר, הנה התבאר מכל זה שדעת הגלגול איננו בטל מפאת עצמו כמו שחשבו תלמידי ארסט"ו אבל הוא אפשרי בעצמו, ואמנם חיובו והצדקו אינו אצלנו מפאת המופת. כי אם בקבלת אבותינו הקדושים אשר ראוי שנקבל בספר פנים יפות וברות, וזה בעצמו טעם היבום, והוא מה שרציתי לבארו פה:

האם אלוקים יכול או כבר בא במהות של אדם

דברי הימים ב פרק ו פסוק יח:
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

פרוש: האם יתכן שישב אלוקים עם האדם על הארץ?! הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך...


ירמיהו פרק כג פסוק כד
אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְקֹוָק, הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְקֹוָק:



ישעיהו פרק סו פסוק א
כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי:



אלשיך על תהלים פרק צא פסוק א

(א) ישב בסתר עליון וכו'. הנה לפי דעת רבותינו ז"ל בשמות רבה (עי' ילקוט שמעוני תהלים תתמב), כי ידבר מזמור זה על מעשה המשכן שאמרו משה על דבר השראת שכינה אחר אומרו ויהי נועם וכו'. ויהיה כי למעלה אמר ויהי נועם ה' וכו' כמפורש למעלה שעיקר שכינה באנשים היא ולא בעצים ויריעות, אמר עתה עם כל זה הלא יפלא היות שכינה בארץ, אל יפלא בעיניכם, כי הלא לא באמור שהוא יתברך יושב פה יחוייב היות לו יתברך גבול חלילה, כי הנה ישיבתו פה אינה כישיבת מלאכי השרת שבבואם אל העולם הזה יקנו התלבשות מתייחס אל העולם כמאמר ספר הזוהר כאשר במלאכים שבאו לאברהם כאנשים, וכן ביעקב בהאבקו עמו, ומחנה אלקים, שהיתה ראייתו הגשמית שולטת בהם ושלחם לאחיו, כי הלא הוא יתברך יושב והוא בסתר בלתי נראה, כי לא להיות שכינתו פה יהיה בו יתברך שינוי חלילה, כי לא יתלבש מעין העולם שהוא בו, כי העולם משועבד אליו ולא יתהפך, ואין כח זה רק אליו יתברך שהוא לבדו עליון, וזה אחשוב בכונת מאמרם ז"ל באמרם יושב בסתר עליון, שהוא עליון על כל בריותיו, שכיונו לכלול מלאכי השרת:



במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב
וכן בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אמר משה מי יוכל לעשות לו מקדש שישרה בתוכו (מ"א =מלכים א'= ח) הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וגו' ואומר (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא וגו' ואומר (ישעיה סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' אמר הקדוש ברוך הוא איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן כשאני מבקש כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי ולא שמש אחד משלי אלא אני איני מבקש מידך אלא עשרים בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב לכך משה אמר יושב בסתר עליון הקדוש ברוך הוא שהוא יושב בסתרו של עולם הוא רואה את הכל ואינו נראה הוא נתאוה ללון בצילנו אמר רבי פרוזדק בר נחשא בשם רבי יהודה ברבי סימון שדי נתלונן בצל שעשה לך בצלאל זה המשכן הוי בצל שדי יתלונן

האם יש למלאכים יצר הרע

האם לשטן או למלאך אחר יש יצר הרע לעשות הפוך ממה שה' אומר לו?


ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור פרשה כו

"העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת דייה להם שנא' (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו הה"ד ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגו'."



בראשית פרק יח פסוק ה
וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם, וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:



רש"י בראשית פרק יח ה':
"וסעדו לבכם" - אמר רבי חמא: לבבכם אין כתיב כאן אלא "לבכם", מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה מח יא:

"א"ר אחא וסעדו לבבכם אין כתיב כאן אלא וסעדו לבכם, הדא אמרת אין יצר הרע שולט במלאכים, הוא דעתיה דר' חייא, דא"ר חייא "שיתו לבבכם לחילה" (תהלים מח יד) אין כתיב כאן אלא "לבכם", הדא אמרת שאין יצר הרע שולט לעתיד לבא.

מלאך השם

הנוצרים רוצים להביא ראיה מן התנ"ך לשילוש, היינו שאלוקים הוא אחד בעצם אבל שלושה פרסונות , ג' אישים.

לפי חז"ל אנו רואים שהיה בדור שלהם כת שהאמינה ב"שניות", הכוונה שיש ב' רשויות בשמים היינו ב' אלוהים, "אלוהות הרבה", אלו הנקראים בלשון חז"ל "מינים". כנראה המינים הושפעו מן הדת והתרבות ההלניסטית, והגיעו לכפירה כזאת. הענין שהם כמובן ניסו להראות מתוך התנ"ך הוכחות שהם צודקים. בעקבותם אנו רואים שהתפתחה הנצרות שהוסיפה עוד אל - רוח הקודש וככה קבלו את ה"שילוש".

אולי ה"מין" המפורסם ביותר הוא אלישע בן אבויה המכונה "אחר", שאומרת הגמרא בחגיגה שהיו ספרי מינים נושרים מחיקו בבית המדרש, והרי היה אחר טועה שיש ב' רשויות לאחר שטעה במטטרון לחשוב שהוא גם אלוה בפני עצמו. רבי עקיבא ואחר היו דור אחר ישו, וכנראה אחר הושפע מתלמידיו ומספרי המינים שלהם.

זאת אומרת יהודים לצערנו האמינו בשניות, ואלו נקראו כופרים ומינים, במילים אחרות עצם זה שיהודים האמינו בשניות היא לא הוכחה שיש לאמונה הזאת בסיס אמיתי, שכן שחלק מהיהודים האמינו גם בפסילים וכד', יאמר נוצרי שיש אמת בפסילים? ודי לחכים, וכבר הרב טוביה זינגר העמיד בסרטון יוטיוב אחד מהמשיחיים על זה...


הנוצרים טוענים שכתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
אבל ה"אחד" הכתוב כאן בפסוק בא לשלול שהוא יותר מגוף או ממציאות או מהות אחת. אבל הפסוק לא שולל שאולי הוא מהות אחת, אבל כמה פרסונות , שלוש פרסונות.

הראיה שלהם הוא מהפסוק "על כן יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", הנה איש ואשה קרואים "בשר אחד" למרות שהם חלוקים זה מזה, ככה גם ה"אחד" שכתוב ב"שמע ישראל" הכוונה אחד במהות אבל כוללת כמה פרסונות.

זה מביך עד כמה תחו עיניהם שהם מביאים ראיה לסתור את עצמם. הרי המשל אינו דומה כלל לנמשל, איש ואשה הם מהויות שונות, שני חלקים נפרדים, שכיון שהם מתחתנים הם באופן אלגורי נקראים "בשר אחד". לפי זה כדי להתאים את המשל לנמשל, אפשר לומר שהפסוק "שמע ישראל" אומר לנו שיש ב' אלוהות, הנפרדים במהות, והם "אחד", כמו שאיש ואישה הם מהויות נפרדות והתורה בכל זאת קוראת להם "אחד". האם הנוצרים יקבלו הסבר כזה? שיש ב' אלוהים מהויות שונות והם אחד, ודאי שלא, למרות שאפשר להוכיח מהתורה ככה לפי האנלוגיה שלהם. אלא ברור שהוא אחד גם במהות וגם בפרסונה. (למרות שכל יהודי יודע שלא שייך לומר שאלוהים הוא "מהות" או "פרסונה", כי אוטומטית אנחנו מגשימים אותו, אם אנחנו מנסים להבין את ה"מהות שלו" ולקרוא שמות ל"אספקטים" שלו כמו פרסונה או "רצון" וכדו'..לכן חז"ל הזהירו שאסור להתעסק ולחקור על מהות האלוהים כי היא איננה ברת השגה לשכל האנושי, כי השכל האנושי יכול לחשוב רק בחלקים ורק בהגשמה מה שלא שייך אצלו כדברי ישעיה "למי תדמיוני ותשוו")

עוד הנוצרים אומרים שכתוב "שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד"

והם טוענים ש"אלוהינו" היינו רבים ולא אחד.

אבל בלשון העברית גם המילה "אלוהים" שהיא לשון רבים של "אלוה", משמשת גם בלשון יחיד, כמו שנאמר בשמות פרק ז א: "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ".

משה יהיה "אלוהים" לפרעה, יש כאן משה אחד, והוא יהיה "אלוהים" לפרעה, היינו שופט ודיין לשפוט אותו, אז אנחנו רואים ש"אלוהים" גם בא בלשון יחיד, ועוד "אלוהים" למרות שהוא אחד נאמר בלשון רבים, שהוא לשון חשיבות.

וכן שמואל א פרק כח יג-יד
וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל תִּירְאִי כִּי מָה רָאִית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ:
וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: ס

האשה ראתה "אלוהים עולים" לשון רבים, ושאול לא מתבלבל ושואל "מה תארו" בשלשון יחיד, והיא ענתה "איש זקן עולה" לשון יחיד. רואים שה"אלוהים" משמש גם בלשון יחיד לא רק רבים.

מסקנא: גם אם כתוב "אלוהינו" אין זה אומר שזה מעיד על ריבוי אלים, אלא יכול גם על אל אחד, יחיד ומיוחד.
וכן גם לשון אדנות ("מאסטר") בא בלשון רבים על אדם יחיד כגון:

ישעיהו פרק יט פסוק ד:
וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם נְאֻם הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת:

לא כתוב "אדונים קשים" , אלא "אדונים קשה".

פירוש רש"י:
ביד אדונים קשה - כל לשון אדנות קרוי בלשון רבים ואפילו יחיד, כמו (בראשית לט) אדני יוסף, עד בא אדוניו (שם):

הנוצרים מביאים ראיה מהפסוק:
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

שמשמע יש כאן ב' רשויות או יותר, אבל אנו מבינים לפי חז"ל (סנהדרין לח:) שאלוקים דיבר כאן למלאכים, שכן דרך ה' להתייעץ עם מלאכיו כמו שכתוב בדניאל ד' "בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא."



תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

אמר רבי יוחנן: כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצידן, (בראשית א') "נעשה אדם בצלמנו", "ויברא אלהים את האדם בצלמו". (בראשית י"א) "הבה נרדה ונבלה שם שפתם", וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל. (בראשית ל"ה) כי שם נגלו אליו האלהים", "לאל הענה אתי ביום צרתי". (דברים ד') "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", (שמואל ב' ז') ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. (דניאל ז') עד די כרסון רמיו, ועתיק יומין יתיב". הנך למה לי? - כדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה, שנאמר (דניאל ד') בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא. התינח כולהי, "עד די כרסון רמיו" מאי איכא למימר? - אחד לו ואחד לדוד, דתניא: אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יוסי: עקיבא! עד מתי אתה עושה שכינה חול? אלא: אחד לדין ואחד לצדקה. קבלה מיניה או לא קבלה מיניה? - תא שמע, דתניא: אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי אלעזר בן עזריא: עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות! אלא: אחד לכסא, ואחד לשרפרף. כסא - לישב עליו, שרפרף - להדום רגליו. אמר רב נחמן: האי מאן דידע לאהדורי למינים כרב אידית - ליהדר, ואי לא - לא ליהדר. אמר ההוא מינא לרב אידית: כתיב (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה', עלה אלי מיבעי ליה! אמר ליה: זהו מטטרון, ששמו כשם רבו, דכתיב (שמות כ"ג) "כי שמי בקרבו". - אי הכי ניפלחו ליה! - כתיב (שמות כ"ג) אל תמר בו - אל תמירני בו. - אם כן לא ישא לפשעכם למה לי? - אמר ליה: הימנותא בידן, דאפילו בפרוונקא נמי לא קבילניה, דכתיב (שמות ל"ג) ויאמר אליו אם אין פניך הלכים וגו'. אמר ליה ההוא מינא לרבי ישמעאל ברבי יוסי: כתיב (בראשית י"ט) וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה', מאתו מיבעי ליה! - אמר ליה ההוא כובס: שבקיה, אנא מהדרנא ליה, דכתיב (בראשית ד') "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך", נשיי מיבעי ליה! אלא: משתעי קרא הכי, הכא נמי - משתעי קרא הכי. 

גם רואים מהגמרא שהמלאך נקרא בשם רבו, היינו אותיות הויה.



מדרש תנחומא (ורשא) פרשת משפטים סימן יח:
דבר אחר, "כי לא ישא לפשעכם" למה שהוא שליח, וכל מה שהשליח משתלח לעשות הוא עושה, אבל אני נושא לכם פנים, שנאמר (במדבר ו) "ישא ה' פניו אליך", אמר דוד רבש"ע, למלאך אתה מוסרנו שאינו נושא פנים "אם עונות תשמור יה אדני מי יעמוד" (תהלים קל), אם תאמר אין הסליחה מסור לך "כי עמך הסליחה למען תורא", לא מסרת אותה למלאך שר הפנים, שנאמר (שמות כג) "כי לא ישא לפשעכם", למה "כי שמי בקרבו", ארשב"ל שמו של הקדוש ברוך הוא משותף עם כל מלאך, שנאמר "כי שמי בקרבו", א"ל משה איני מבקש שילך מלאך עמנו אלא אתה, ואם אין אתה הולך אין אנו זזים ממקומנו שנאמר (שם /שמות/ לג) ובמה יודע אפוא הלא בלכתך עמנו, א"ל חייך ואף לא ילך מלאך אלא ושלחתי את הצרעה לפניך."


ילקוט שמעוני תורה פרשת יתרו רמז רפו:
אמר ריש לקיש: טבלא יש לו על לבו של כל מלאך ומלאך ושמו של הקדוש ברוך הוא משותף בשמו של מלאך מיכאל גבריאל רפאל, "אדני בם" אדנותו בהם.


שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה לב:

"השמר מפניו", אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הזהרו בשליח שאינו חוזר בשליחותי, מדת הדין הוא אל תמר בו, לשעבר הוא אומר "ממרים הייתם עם ה'" והייתי מקבל מכם, אבל עכשיו "אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם", ד"א "אל תמר בו" אל תמירוני בו ואל תעשוני תמורתו, שמא תאמרו הואיל והוא השר שלנו לו אנחנו עובדים והוא נושא את פשעינו, לאו, אלא כי לא ישא לפשעכם, לא כמותי שכתוב בי (מיכה ז) נושא עון ועובר על פשע, אבל הוא לא ישא לפשעכם, ולא עוד אלא שאתם גורמים לו שישמט שמי מקרבו שנאמר כי שמי בקרבו, ד"א כי שמי בקרבו לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה שנאמר (נחמיה ט) ואתה מחיה את כולם, מהו כך א"ר חגאי בשם ר' יצחק ואתה מחיה לכולהון, ולא עוד אלא שהוא מתחייב על ידם, כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר, ידבר אין כתיב כאן אלא אדבר אם מקבלין אתם הימנו כאלו לי אתם מקבלים, אם עושים אתם כן ואיבתי את אויביך, הוי הנה אנכי שולח מלאך.

יש שהבינו שלפעמים במקום שכתוב שם הויה, היינו יקוק, יכול שמדבר על מלאך ה', כמו שראינו:


שמות פרק ד פסוק כד
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:


תרגום אונקלוס:
והוה באורחא בבית מבתא וערע ביה מלאכא דיי ובעא למקטליה:



אבן עזרא שמות פרק ד

ואל תתמה בעבור שהוא כתוב ויפגשהו ד', כי מלאך ד' הוא. וכמוהו וד' הולך לפניהם יומם (שמות יג, כא), ושם כתוב ויסע מלאך האלהים (שמות יד, יט).


רבינו בחיי שמות פרשת שמות פרק ד פסוק כד
"ויפגשהו ה'", זהו מלאך ונקרא בשם המיוחד, והוא מן הנפרדים לא מן הנטיעות, ואף על פי כן נקרא בשם המיוחד, כיון שנשתלח להשלים ולעשות רצון קונו יתברך. וכן אמרו במדרש (רבה ה' ח'): "ויהי בדרך במלון" חביבה מילה שלא נתלה למשה עליה אפילו שעה אחת, לפי שהיה בדרך ונתעצל למול אליעזר בנו מיד "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", במשה אתה מוצא שמלאך של רחמים היה, ואף על פי כן ויבקש המיתו."

הענין של מלאך של רחמים הוא כמו שכתוב אצל בלעם שנשלח מלאך ה' : רש"י במדבר פרק כב:  "לשטן לו" - מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:

והסיבה למה המלאך של רחמים נהפך לשטן:


רבינו בחיי במדבר פרק כב
ויחר אף אלהים. כי הלך בכונה שיקלל. "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו". בלעם נשתמש באומנות שאינה שלו. הפה נתן ליעקב, שאמר: (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב", ולפיכך נשתמש המלאך באמנות שאינה שלו, שהרי מלאך של רחמים היה ונעשה לשטן. זה שכתוב: "הנה אנכי יצאתי לשטן", מדה כנגד מדה.

תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לב עמוד א

רשב"ג אומר: לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר: +שמות ד+ כי חתן דמים אתה לי, צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר: זה התינוק. דרש רבי יהודה בר ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה, באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד: ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה, מיד: וירף ממנו. באותה שעה ביקש משה רבינו להורגן, שנאמר: +תהלים לז+ הרף מאף ועזוב חמה, ויש אומרים: לחימה הרגו, שנא': +ישעיהו כז+ חמה אין לי. והכתיב: +דברים ט+ כי יגורתי מפני האף והחמה! תרי חימה הוו. ואיבעית אימא: גונדא דחימה.

הם מזהים את האב והבן ורוח הקודש עם:
האב - יהוה
הבן - מלאך יקוק
רוח הקודש - רוח קדשו

ההוכחות שלהם הוא שמלאך יקוק (malach yhwh) הוא פרסונה בפני עצמה אבל מזוהה עם יקוק בעצמו:
מהמקורות דלהלן:
1. מלאך יקוק עם הגר.
2. מלאך יקוק עם אברהם בעקידה.
3. מלאך יקוק עם אברהם בשורת יצחק.
4. מלאך יקוק עם גדעון.
5. מלאך יקוק עם מנוח ואשתו.
6. מלאך יקוק עם יהושע הכהן הגדול.
7. מלאך יקוק במלאכי "מלאך הברית".
8. מלאך יקוק

דבר ראשון, אנו מוצאים שנביאים וכהנים גם כן נקראים מלאך ה'.


חגי פרק א יג:  וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמַלְאֲכוּת יְקֹוָק לָעָם לֵאמֹר: אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְקֹוָק.


מלאכי פרק ב ז: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת הוּא:

דברי הימים ב פרק לו פסוק טז
וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת יְהֹוָה בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא:

ברית עולם

הנוצרים טוענים עלנו שירמיהו נבא על ברית חדשה המבטלת את הישנה, ולכן אין חובה לשמור שבת ומצות כפי הברית הישנה היינו התורה, אלא לפי ספורי תולדות ישו האונגליון ולפי הוראתם.

התורה מלמדת אותנו שה' כרת עם אבותינו ואיתנו ברית עולם, היינו לדורות ולתמיד עד סוף ימי העולם, ולכן הברית קיימת ואין התורה מתחלפת.

אנו רואים שה' כרת עם האנושות ברית, היינו הסכם שאין לו הפרה שהרי נאמר "ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חיה".

וכן ה' כרת עם אברהם וזרעו על ירושת הארץ לעולם "ונתתי לך ולזרעך אחריך...לאחוזת עולם" וגם על שיהיה להם לאלוקים ולא ינטשם לו ולזרעו "לדורותם ברית עולם", וכן ישראל ישמרו את הברית היינו המול להם כל זכר "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם", "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם".