המילה אם בתנך

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה יא

רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, +ויקרא ב יד+ ואם תקריב מנחת בכורים, חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר תקריב את מנחת בכוריך, חובה ולא רשות. כיוצא בו, +שמות כב כד+ אם כסף תלוה את עמי וגו', חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר +דברים טו ח+ העבט תעביטנו, חובה ולא רשות. כיוצא בו ואם מזבח אבנים תעשה לי, חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר +שם /דברים/ כז ו+ אבנים שלמות תבנה, רשות; אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה, ת"ל מזבח אבנים תעשה לי, רשות ולא חובה; ומה ת"ל ואם מזבח אבנים, אלא רצה לעשות של אבנים, יעשה, של לבנים, יעשה; והרי דברים קל וחומר לשאר כל הכלים, ומה אם מזבח החמור, אם רצה לשנות ישנה, קל וחומר לשאר כל הכלים. 

לגבי התורה המילה "אם" מאד חשובה כדי לדעת האם זו מצוה של חובה או רשות (שיש רשות לאדם לבחור האם לעשות כך וכך...) ורבי ישמעאל מונה 3 "אם" שהם חובה, אבל בשאר חלקי הנ"ך יכול להיות שיש עוד "אם" שהם כלשון חובה/ודאי "כי/כאשר", ולא רשות - "ספק/אולי".

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ (כב)

"ואם מזבח אבנים" יכול רשות תלמוד לומר ["תבנה", ומה תלמוד לומר "ואם" - מלמד שעתי]ד לפסוק ולחזור, וכן הוא אומר "ואם יהיה היובל [לבני ישראל" (במ' לו ד) מלמד שעתיד הי]ובל לפסוק ולחזור... 

שמות פרק כ

(כב) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ: 

פירוש: זה ודאי וחובה לא להניף ולחתוך את האבנים של המזבח בחרב ברזל, אלא להביא אבנים שלימות, וזה שכתוב "ואם" זה לא לשון רשות, אלא לשון חובה שהרי כתוב "אבנים שלמות תבנה" הינו שאסור לגזוז אותם ולהניף עליהם חרב. אז למה כתוב בכל אופן "ואם" כותב המדרש שזה סימן שעתיד המזבח לפסוק הינו לחרב ויחזור שוב בגאולה העתידה, וכן לגבי היובל כתוב "ואם" שסימן שעתיד לפסוק ויחזור לעתיד לבוא.

שמות פרק כב

(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: 

רש"י שמות פרק כב פסוק כד

(כד) אם כסף תלוה את עמי - רבי ישמעאל אומר כל "אם" ו"אם" שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן: 

ויקרא פרק ב

(יד) וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהֹוָה, אָבִיב קָלוּי, בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ: 

רש"י ויקרא פרק ב פסוק יד

(יד) ואם תקריב - הרי "אם" משמש בלשון "כי", שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה, וכן (במדבר לו ד) ואם יהיה היובל* וגו': 

*שפתי חכמים:

והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כי אם ג' ולא הביא זה? יש לומר דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל, והכא פירש אליבא דרבי שמעון שפירש האי "ואם יהיה היובל" - חובה: 

במדבר פרק לו פסוק ד

וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: 

רש"י במדבר פרק לו פסוק ד

(ד) ואם יהיה היובל - מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק* [שפתי חכמים:ר"ל שיחרב הבית ויתבטלו השמטות והיובלות:]

ישעיהו פרק ד

(ד) אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר: 

אברבנאל ישעיהו פרק ד

...כלומר, והנה זה יהיה כאשר ירחץ ה' את צואת בנות ציון, ולשון "אם" במקום הזה אינו לשון ספק כי אם ודאי, כמו "אם כסף תלוה את עמי", ו"אם תקריב מנחת בכורים"...

"אם" משמש כ"לא":

--------------------

במדבר פרק יד כג [בענין המרגלים]

(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: 

רש"י במדבר פרק יד פסוק כג

(כג) אם יראו - לא יראו: 

שיר השירים פרק ב

(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: ס 

ראב"ע:

אמר הנביא לכנסת ישראל: השבעתי אתכם בצבאות שהן מותרות לשחיטה, שלא תתעוררו עד שיגיע הקץ, כאשר העתיקו קדמונינו ז״ל: שיצאו בני אפרים קודם הקץ ונהרגו, ועליהם אמר בדברי הימים: ויתאבל אפרים אביהם (דברי הימים א ז׳:כ״ב).

מהר"י קרא:

אם תעירו – כמו: אם שלא, כמו: אם אתה לא תעבור אלי וגו׳ (בראשית ל״א:נ״ב), שפתרונו: שלא תעבור אתה.

מקרא קצר

בראשית פרק ד פסוק טו

וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן, שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם, וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ: 

רש"י בראשית פרק ד פסוק טו

(טו) לכן כל הורג קין - זה אחד מן המקראות שקצרו דבריהם ורמזו ולא פירשו. לכן כל הורג קין, לשון גערה, כה יעשה לו, כך וכך עונשו, ולא פירש עונשו:

שבעתים יקם - איני רוצה להנקם מקין עכשיו, לסוף שבעה דורות אני נוקם נקמתי ממנו שיעמוד למך מבני בניו ויהרגהו. וסוף המקרא שאמר שבעתים יוקם, והיא נקמת הבל מקין, הא למדנו שתחלת מקרא לשוןי גערה היא, שלא תהא בריה מזיקתו. וכיוצא בו (שמואל ב' ה ח) ויאמר דוד כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פירש מה יעשה לו, אבל דבר הכתוב ברמז כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ויקרב אל השער ויכבשנו, ואת העורים וגו', וגם אותם יכה על אשר אמרו העור והפסח לא יבא דוד אל תוך הבית, המכה את אלו אני אעשנו ראש ושר, כאן קצר דבריו ובדברי הימים (א יא ו) פירש יהיה לראש ולשר:

שמואל ב פרק ה ח

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד, עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת: 

רש"י שמואל ב פרק ה פסוק ח

לא יבא דוד הנה - הרי זה מקרא קצר שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור ולא פירש מה יעשה לו ובדברי הימים פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (ד"ה =דברי הימים= א' י"א ו') ודומה לזה לכן כל הורג קין (בראשית ד' י"ד) ולא פי' מה יעשה לו אבל מעצמו הוא נשמע ל' גערה ונזיפה: 

צחות בלשון הקודש

אבן עזרא שמות פרק ד
"איש דברים" יודע לדבר צחות - שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.


שמות פרק לד

(ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים: 

במדבר פרק ח

(יט) וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

בראשית פרק יט פסוק כד
וַיהֹוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם:

שמות פרק כ פסוק כ
לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:

שמות פרק כ
(יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ: פ

שופטים פרק טו פסוק טז
וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ:

שופטים פרק י פסוק ד
וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים, וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם, לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד:

ויקרא פרק יד פסוק טו
וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית:


ויקרא פרק כו פסוק מד
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם:

במדבר פרק יב פסוק ב
וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:

שמות פרק יד פסוק יא
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:

תהלים פרק א פסוק ב
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהֹוָה חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:

תהלים פרק קיח פסוק ה
מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ:

המילה אלהים כמה משמעויות

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק א

ומלת "אלהים" צורות אמת שאינם גופות ולא בגופות. וכן אמר דניאל אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב, יא). והעד: והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלהים (שמו' ד, טז). ועוד, ואתם תהיו לי לעם (ויקר' כו, יב), שמעמדם בשם כמו ארזים לא עממוהו (יחז' לא, ח).

וקדושי הארץ המקימים משפטי אלהים בארץ גם הם נקראו "אלהים" ובני עליון (תהל' פב, ו).

ובעבור כי מעשה ה' על ידי המלאכים. וכן כתוב במהפכת סדום ועמורה (ברא' יט, יב), וכן: וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במד' כ, טז). ואיננו משה, כי הוא דיבר זה, ומלאך פניו הושיעם (ישע' סג, ט). וכתוב: הנה אנכי שלח מלאך (שמו' כג, כ), ולפני זה ויסע מלאך האלהים (שם יד, יט). ואברהם אמר ישלח מלאכו לפניך (ברא' כד, ז). ובספר דניאל מפורש ומבואר באר היטב.

גם המלאכים יקראו "אלהים", והכוכבים בני אלהים. והעד: ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים (איוב לח, ז), כי הטעם שוה במלות כפולות.

והנה השם הוא אלהי האלהים שהם המלאכים. גם יקרא "אלהים", כי כן הוא להם, כמו מקום "קדש הקדשים" שקרא "קדש", כמו ואל יבא בכל עת אל הקדש (ויקר' טז, ב). ואחר שמעשה השם יראה על ידם יקרא אלהים, כמו הלשון והשפה. איש ללשונו (ברא' י, ה) ושפה אחת לכלם (שם יא, ו) בעבור שיראו האותיות יוצאות מהשפה והלשון חותך מקצתם נקראו כן. ואתן לך משל. ידוע בראיות גמורות שאין אור ללבנה כי אם מהשמש. והרואה אור הלבנה אם יאמר האומר ככה, או ראיתי אור השמש הדבור שוה בטעם. על כן כתוב: ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמו' יד, יט), וכתוב ויי הולך לפניהם יומם (שם יג, כא). 

ספר הנצחון על תהלים קי

ספר נצחון סימן רצ"ב:

נאם ה' לאדני שב לימיני, עד מנחל בדרך ישתה וגו'. כל זאת מפרשים הנוצרים על הנוצרי, ולא עוד אלא לאדוני הנקוד בחירי"ק קוראים הפוקרין בפת"ח ואומרים על חול שהוא קודש, והנה טעו בכמה דברים, א' שמשנין הידוע שנקוד בחירי"ק, ועוד הלוא דבר זה בהיפוך מהדבר השגור בפיהם תמיד שיש להם שלשה אב ובן ורוח והשילוש אחד, ואם הוא אחדות וזה נכלל בזה, אי אפשר שיש אחד בצד חבירו לימינו, ועוד שאמר לו לישב אצלו עד שיפיל אויביו, ולאחרי כן היכן יגרשהו? ועוד שאמר מטה עוזך יבא מציון ואדרבה הנוצרי נהרג בציון ונשבר עוזו שמה, ועוד שאמר מרחם משחר לך וידוע שהוא אותו מקום של אשה ואיככה יפרשו זאת, אם מפרשים על עצמו מה לו להזכיר זה, אדרבה גנאי הוא לו ולהם להזכיר מקום הטינופת עליו, ואם מפרשים על אמו, היכן מצינו שהיה לה קדושת רחם יותר מלאם אחרת, ועוד שנאמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם, איככה מבינים זה, מה שייך שבועה שאלוה הוא יהיה שר, ואילמלא השבועה מה תהא לאלהיהם, או איך יאמרו אם לא השבועה ינחם על טובת אלהיהם ולהפכו לרעה, ועוד שאותה שבועה נאמר על דברת מלכי צדק מלך שלם הנזכר בפרשת לך לך, שנאמר בראשית י"ד ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו' והיכן דבר מלכי צדק מן הנוצרי ואין כי הכל הבל, אלא על אברהם קאי ודוד המשורר קראו אדוני על שם שנאמר בפרשת חיי שרה שמענו אדוני וגו'.. עיין עוד שם בספרו "ספר הנצחון".

פירוש המאירי על תהלים 110

לדוד מזמור נאום ה' לאדוני וגו' ידוע שדוד היה מחבר המזמורים ברוח הקודש והיה נותנם ללויים לשוררן בדוכן לפני המזבח כמו שכתוב בדברי הימים כשהעלה הארון מבית עובד אדום להציבו בתוך האהל אשר נטה לו נאמ' שם ויתן לפני מן הלויים משרתים להזכיר ולהודות ולהלל לה' אלהי ישראל ונאמר שם על מזמור הודו לה' קראו בשמו את נתן הנביא בראש להודות לה' ביד אסף ואחיו ומתוך כך היה דוד צריך לחבר המזמורים שיתנן ללוי לאמרו וחבר זה המזמור על הבטחת האל אותו להמליכו מלכות עולם שכל שיהא מלך בישראל אליו תסוב המלוכה ומתוך כך לאדוני האמור הנה על דוד כי אלו יאמ' נאם אדוני אלי לא היה נכון ללשון הלוי המזמרו בדוכן ואע"פ שהרבה מזמורים נאמרים על דוד ונכתבים בלשון מדבר בעדו כאמרו מה רבו צרי בקראי ענני עד אנה ה' תשכחני וכן רבים נ"ל שמכל מקום הם עניינים בלשון תפילה איפשר לכמה בני אדם להשתמש בהם לעצמו לפי ענין צרותיו וכן שאיפשר להשתמש בהם על לשון הכלל הן לענין הגאולה הן לענין הצרות כי הרבה פעמים יאמר על הכלל בלשון יחיד אבל זה המזמור אינו ענין תפלה רק הודעת הבטחת האל אותו בהצלחתו וקיום מלכותו ולא יתכן בו לשון מדבר בעדו, ואע"פ שכנמצא בזה המזמור מצינו במזמור השני ה' אמר אלי בני אתה מ"מ הרי אמר תחלה על ה' ועל משיחו וכן אמר עליהם יושב בשמים ישחק והזכיר נסח דברי האל על מלכות דוד ועל יד זה יתגלגל נסח דברי דוד על עצמו אבל בכאן בתחלת דבריו לא היה נכון למשורר על הדוכן שיאמר שם לי ומתוך כך אמר נאם ה' לאדוני כלומר שדבר אליו כן דרך נבואה או לאדוני כמו על אדוני, ושב לימיני - משל, כלומר שתחסה בימיני עד שאגין בעדך מכל אויביך והוא ענין עד אשית אויביך הדום לרגליך כלומר שתדרוך על במותם ותמשול עליהם ומלת עד כמו עד אשר אם עשיתי (בראשית כח טז) כלומר ואז תעמוד לבטח לבלתי אעזבך וכן הנה אחר שאשים אויביך הדום לרגליך תעמוד בטוח שאגין בעדך, ואמר זה בתחלת מלכותו כנגד המערערים עליו ומתנכלים על מלכותו, ואמר מטה עזך ר"ל שבט המלכות כדרך לא יסור שבט מיהודה וגו' (בראשית מט י) ישלח ה' מציון, רדה משול בקרב אויביך כלומר שתמשול בתוך גבולם, ואמר עמך נדבות ביום חיליך כשיגיע זמן אסיפת חיליך להלחם על אויביך יבא אליך בנדבת לב כלומר מלב ומנפש הבטיחו שיהא נאהב מצד עמו כמאמר החכם לאחד המלכים משוך לב העם עד שתמלוך בלבבות לא בגופות לבד, וענים בהדרי קדש כמו בעבור הדרי קדש כלומר בעבור מעלתך וחרדת קדש שלך ביושר ובמניעת כל עול אתה נאהב לעמך, כי רוב המלכים חומדים ומשתדלים להוציא ממון העם בכמה פנים ואתה לא כן נתן לך ה' א', ומרחם משחר נראה לי במלת משחר מלשון מלכות לשון רבותינו "הדבק לשחוור" וכן הוי קל לראש ונוח לתשחורת, "לא חמור אחד מהם נשאתי" תרגומו: "שחרית", ו"רחם" - להיות עיקר הנחתו על מקום הולדה יורה דרך השאלה על כל תחילת ענין, ו"טל" -להיותו ערב אצל כל אדם תקרא כל טוב הנהגה וערכה טל כמו שאמרו יערוף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי, הא בתלמיד הגון הא בתלמיד שאינו הגון וזה דומה למטר שעם היות בני אדם צריכים לו כשהגיע להם ממנה די ספוקם יקוצו בה מיד וכן זה כשהחכם אינו בעל מידות אע"פ שאדם צריך לו לפעמים בעסקי הוראה כשיעשו בני אדם ממנו יקוצו בו מיד אבל התלמיד ההגון ונעים במדותיו הוא אצל בני אדם כטל שיורד בכל יום ויום אף ללא צורך, ועם כל זה הוא ערב לכל אדם, כן זה אף בעת שאין אדם צריך לו בענייני הוראה דבריו ערבים ומקובלים לכל שומעיהם וידוע שדוד בילדותו היה נוח ונעים במידותיו וערב בהנהגותיו כאמרו בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו (ש"א טז יח) וכמו שהעידו עליו המקראות שהיה נאהב וחשוק אצל הכל ואמר עתה שאף בתחלת מלכותו שדרך כל מלך חדש להתגאות ולמשול בחוזק כדי לפרסם מלכותו ולהחזיק שולטנותו לעין כל הוא לא זז מטוב הנהגותיו ולא נתגאה במלכותו כמו שאמר הוא בעצמו אנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים בני צרויה קשים ממני (ש"ב ג לט) כלומר שעם היותי משוח מלך אני רך, ואחר שפירשתי לך כל זה, ביאור זה אצלי מרחם משחר ר"ל מתחלת מלכותך שדרך כל העולם להתגאות לך טל ילדותך כלומר לא זזה ממך חמדת מדותיך ומעלת הנהגותיך אשר לך מעת ילדותך, או נפרש מרים משחר כלומר מתחלת השחר שנולדת בו כעניין בטרם  תצא מרחם (ירמיהו א ה) וקר יציאת השחר רחם כמו שקראה במקום אחר בלשון בקיעה אז יבקע כשחר אורך כי השחר דומה כיוצא ממקום נסתר למקום נגלה כלומר שהכנת שלמותך ונועם מדותיך יצא עמך מבטן אמך, ואמר נשבע ה' ולא ינחם רמז למה שנחם על מלכות שאול ואמר שמלכות דוד אינו כן כי מלכות שאול לא באה מצד הנבואה רק שלא היה באותו זמן בשבט יהודה מי שראוי למלוך כמו שביארנו בתלמוד בחבור הגדול במס' הוריות, אבל מלכות דוד היה מצד הבטחת הנבואה הקדומה כענין לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט) וכן כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו (ד"ה א ה ב) ומצד הנבואה אמר נשבע ה' כלומר דבר שאי אפשר להשתנות ולהבטל, ואתה כהן לעולם ר"ל מושל מלשון ובני דוד כהנים היו (ש"ב ה יח) מוליך כוהנים שולל (איוב יב יט) כהן מדין (שמות יח) ולעולם רמז שאע"פ שיגרום החטא לגלות מעל גבול הצדק מ"מ כשתשוב המלוכה לעם לשבטו ולזרעו תשוב, ועל דברתי מלכי צדק נראה לי שרומז אל האל יתברך כלומר שמלכותך קיים בדבר האל ובהבטחת המלך הצדק ר"ל האל יתברך, ויש מפרשים וזאת ההצלחה הגיעתך על דבר שאתה מלכי צדק כאמרו ויהי דוד עושה צדקה ומשפט לכל עמו (ש"ב ח טו) ונ"ל שבאה עליו מלת "כהן" כי היא מלה מונחת על שולטנות ועל שמוש בבית האל ושתיהם היו בו כי מצורף על מלכותו ושולטנותו היה מתעסק בעבודת האל וישב בביתו תמיד, ואמר אדני על ימינך כמו יעמוד לימין  אביון כלומר ימחץ ביום אפו לנקמת אויביך מלכים ושליטים או רומז ביום אפו על אחרית הימים במלחמת גוג ומגוג, ומלא גויות נ"ל במלת מלא שהיא קבוץ ואסיפה כמו קראו אחריך מלא (ירמיהו יב ו) ורמז הנה על הנבואה העתידה ואמר שהאל ידין בגוים אסיפת גופות ר"ל קבוץ עמים שיביאו למלחמה על ירושלים וכן ימחץ ראש על ארץ רבה ר"ל על ארצות רבות ומחץ עבר במקום עתיד, ומנחל בדרך ישתה ר"ל שיפיל כל כך חללים מהם עד שילך מדמים נחל ואמר ישתה דרך משל כאמרו ודם חללים ישתה (במדבר כג כד) והוא משל לנקמה גדולה ועל כן ירים ראש כדרך עתה ארומם עתה אנשא (ישעיהו לג י) או פירוש ירים ראש עמו שהוא ראש לכל העמים.

מילות חסרות בתנך

דברים פרק ד כג

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל- אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: 

אשר צוך (לא לעשות)