הנה ישכיל עבדי פירוש רבי יוסף אבן כספי זצ"ל על ישעיהו נ"ג
הוגה והוקלד ע"י אברהם ווייס
"הנה ישכיל עבדי" הנה
אע"פ שהארכתי בזה בספר "מטות כסף" להיות זאת הפרשה קשה עם היותה
פשוטה וקלה לחכמים, אשוב לפרשה כאן, ואומר שהנוצרים כשפרשו זאת הפרשה על משיחם
שאין לו יחס כלל עם הפרשה הקודמת לזאת אשר בסמוך אמר (נב יא) "צאו מתוכה הברו
נשאי כלי ה'" וגם אח"כ (נד א) "רני עקרה וגו'", כי מבואר גם
להם שזה כלו לפניו ואחריו הוא על יעוד בנין בית שני, ואם אמרו הנוצרים כי אין
ספורי הנביאים מתיחסים כלל אין זה אמת, וכבר המשכנו פרוש כל ספור ישעיה על סדור
מופלג וכן כל ספור וספור מן הנביאים כלם, ומי שירצה לחלוק על זה יבא נא אלי,
ואח"כ אומר כי "עבדי" ו"עבד ה'" אינו בכל ישעיה רק על
שני מינים, והוא אם כלל ישראל ואם הנביא ביחוד, והרמוז בפרשה הזאת הוא ישראל כאשר
העיד עליו לפנים (מט ג), וטעם "ישכיל" כבר פרש אריסטו בגדר שם
ההשכל בספר המדות והוא ההצלחה בעניני העולם הזה, וכן "ירום ונשא וגבה",
גם מבואר שהכל הוא התרוממות בעוה"ב, כאשר כ"ף הדמיון וימשך זה עד אמרו "כן
יזה וגו'" ואולם "כן משחת" אינו לדמיון אבל הוא לאמות
כמו "כן תכעיסנה" (ש"א א ז) ורבים כן, והענין בזה כי ישראל בגלות
ובצרות כמו שמבואר זה ממנו גם היום עד שהנוצרי יכירו היהודי בפניו ויאמרו שיש לו
פני יהודי כי הוא משונה בצורתו אינו אדמני עם יפה עינים כמו הנוצרים ובכלל האנשים
המצליחים, וכבר האריכו בזה הפילוסופים וגם המורה באחד מספרי הרפואה, וכן כתב "חשך
משחור תארם" (איכה ד ח) "צפד עורם על עצמם" (שם), וכל זה גלוי
בעצמו לכן ישתוממו עליו כל רואיו, וטעם "יזה" יטיף, כי אלה הם
מקרי המדבר וידוע כי המשתומם אינו מדבר כמו שאמר יחזקאל (ג טו) "משמים בתוכם",
ולכן אמר כמו ש"שממו רבים" על עמנו לרוב פחיתותו ושינוי בריאתו
לרע כן ידברו רבים עליו כי יראו בו הפך מה שקדם כמו שיפרש אח"כ, וענין דבורם
ומאמרם הוא "מי האמין לשמעתנו וגו' עד "וה' הפגיע בו את עון
כלנו" למה שאנו שומעים היום שזה העם יוצא מבבל ועולה לירושלים וישראל
עושה חיל ואלה המדברים הם בפרט בני אשור כי הם העיקר לפי שהם הגלום מירושלים וגם
הגלו עשרת השבטים, "ויעל כיונק" ישראל, "לפניו"
כנוי לה' הנזכר, "לא תאר" לא היה תאר לו, וכבר ידוע שמלות המציאות
נכון לחסרם בעברי, וכן "ורבקה שמעת" (בראשית כז ה) היתה שומעת, "ונחמדהו"
עד שנחמדהו, או ולא נחמדהו והכל עולה לענין אחד, "נבזה" היה ו"איש
מכאובות", כמ"ש על כלל עמנו "ואיש ישראל" (שופטים כא א), "וכמסתר
פנים ממנו" כ"ף הקרוב כלומר כמעט שהיינו מסתירים פנינו מראותו כמו
שנהוג לכל אדם מראות כל דבר נמאס מעורר קיא, "ולא חשבנהו" כלל
כטעם "לא חשב אנוש" (ישעיה לג ח), וכל אלו מליצות כפולות לחזוק ואין בזה
דבר גוזמא, ועדים אנחנו היום בארצנו זאת שגם הנוצרים האדוקים באמונתם לא ירצו
להביט אלינו, "אכן חלינו וגו'" זה תשובה מהגוים ההם לעצמם, כי
יאמרו אך שקר נחלנו במה שכתוב אח"כ "ואנחנו חשבנוהו נגוע וגו'"
כלומר עתה נכיר שאין זה אמת, אבל האמת הוא ש"חליינו הוא נשא ומכאבינו
סבלם", וכן הוא באמת "מחולל מפשעינו" אבל "כלנו
כצאן תעינו" במחשבתינו כי האמת הוא כי "וה' הפגיע בו וגו'"
ובאר בדרך שהגזרות והמלות מונחות בכ"ז לפי ההגיון, ולכן לא יוכל חכם נוצרי
לחלוק בזה, כי הוא ידוע בעברי ובהגיון כי שמות הפעולה מצטרפים פעם עם הפועל ופעם
עם הפעול כאומרו עד"מ "כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה" (עמוס ד
יא), וכן הכל, לכן אמרו בכאן "חליינו" "ומכאובינו" הוא
מצטרף עם הפועל כי הגוים היו מחליאים ומכאיבים לישראל בכלל שהיה "איש
מכאובות וידוע חולי", אבל מה שהיה בספק אצל הרואים הוא מי היה המחליא
והמכאיב ר"ל מי היה הפועל והסבה המטעה בעצם לזה המקרה הרע, כי זה הוא מה
שיעלם מהרואים וגם מהרופאים ברב ולכן יטעו, וכן טעו אלה הגוים בחלי זה עם ישראל,
כי היו חושבים שהאל יתעלה הוא הפועל בעצם לחלי ישראל לעילה ידועה אצלו בגוף ישראל,
ולא כן היה הדבר כי אם אנחנו היינו הפועלים בזה בעצם כי הוא היה בריא הגוף אבל
אנחנו החלינוהו בהציקנו לו ובהכתינו אותו, וזו מליצה נכבדת ואמתית, ואמנם עדין
צריכים אנו לדעת אחד הכרחי והוא אם כשהגוים מחליאים ומכאיבים לישראל, אם הוא פשע
ועון בידם בבחירתם הרעה או הוא זכות וצדקה להם, כלומר אם הוא פעל רע או טוב בעיני
ה', והנה גם בזאת הכונה השנית טעו הגוים כי הם חשבו שהיה זה טוב בעיני ה', כי חשבו
שבצדקתם מצורף לרשעת ישראל היה זה שכמו זה אולי טעו גם עמנו בהצלתם על בני כנען
כמ"ש להם משה (דברים ט ו), וכ"ז נכלל במובן מאמרם "ואנחנו
חשבנוהו נגוע מכה אלהים ומענה" ולכן יכירו הגוים האלה ג"כ האמת בזאת
הבקשה ויודו ויאמרו הם כי ישראל היה "מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו
וגו'", וזה סוד גדול שגלה ישעיה במליצה שיחס לגוים, וגם יותר נמרץ ממה
שאמר משה לעמנו "לא בצדקתך וגו' כי אם ברשעת וגו'" (דברים ט ה), וזה כי
בכאן הוא מונח שם רשע למנצחים הגבורים ולא למנוצח הנשחת כמ"ש "וגם רשע
ליום רעה" (משלי טז ד), שהרשע הוא הגבור המשחית, וכן אמר חבקוק ע"ז
ר"ל כי מלך אשור השחית את ישראל "בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א יג)
כי קרא מלך אשור ועמו רשע וקרא ישראל צדיק, ואמר ירמיה על מלך אשור "מפץ אתה
לי וגו'" (ירמיה נא כ) ואחר כ"ז "ושלמתי לבבל ולכל ליושבי כשדים את
כל רעתם אשר עשו בציון" (שם נא כד), והענין
בזה כי הניח זה הנביא החכם שאלה הגוים בני אשור שהשחיתו והכאיבו ודכאו את ישראל
יתודו עתה בראותם הפוך הזמן כי ישראל יצאו מתחת ידם ויעשו חיל להיות כבראשונה
בירושלים והם יהיו נשחתים מיד החיה השנית, ואז יאמרו בודאי ה' אלהי ישראל הוא אל
אמונה ואין עול והוא הפועל והמניע לכל, ולכן הוא הניע אותנו להשחית אותם, ועתה הוא
הניע החיה השנית להשחיתנו ולהצליח לישראל כי כל זה עשה כורש לא שהשחית את ישראל עם
יושבי בבל, לכן אין זה כלו כי אם טענות צודקת והכל גם את הראשון גם את השני
ר"ל היותנו משחיתים והיותנו מושחתים הכל הוא בסבת רשעתינו ופשעים ועונות
שבידנו, לא ברשעת ישראל וזה תחלה על מה שהיינו משחיתים אותו כי זה הוא ספק חמור
לאותם הגוים כראותם אחריתם בכלל, כי היו זדים ועושי רשעה זאבים ודובים משחיתים כל
מי שיהיה, ובכלל אנשים צבועים כמ"ש אריסטו שהם יותר רעים מכל שאר ב"ח
צבועים, וזה הוא המכוון מאמרו "והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו"
כלומר כי פשעינו ועונותינו היו סבה פועלת ומנועה כי היינו משחיתים אותו, ולבאר זה
יותר כפל ואמר "מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו" עם שגלה מעט
מן הסוד כי מוסר שהוא משרש יסר אין בו כי אם ענין אחד והוא מסוג ענין קשר ועצירה,
כי יסר הוא קושרו ועוצרו מלעשות רע, והיסוד הראשון לכל הוא "מוסר מלכים פתח"
(איוב יב יח), והעד "פתח" כטעם "ויפתח הגמלים" (בראשית כד
לב), "אל יתהלל חוגר כמפתח" (מ"א כ יא), כי מפתח הוא הפך אוסר,
והמלכים נקראים עוצרים כטעם "זה יעצר בעמי" (ש"א ט יז), ופירוש זה
גלוי סוד מישעיה אלינו, וזה כי הכרח הוא שהרשע אשר אמר שלמה (משלי טז ד) שה' פעלו
להרע בו לאחרים ליום רעה, וכן מה שאמר ישעיה "ואנכי בראתי משחית לחבל" (נד
טז), וגם אמר "אשור שבט אפי" (י ה), וכן ה"מפץ" שזכר ירמיה
(נא כ), הנה אי זה משל או נמשל בזה המין צריך שיהיה הדבר חזק ובריא ושלם כמו המקבה
כי אם היה חלוש ורעוע איך ישחית ואיך ישבר תכף, ואין לנו משל יותר מפורסם ממלכי
עשרת השבטים זה אחר זה כמו שמפורש בספר מלכים, ולכן מפורש מן מלך אשור ועמו כשהיה
להם חוזק שלם וכח גדול היה על ישראל כלומר בעבור ישראל ר"ל הסבה התכליתית כדי
שיהיו חזקים לשבור ישראל וכדי שיהיו ישראל חבורים ופצועים היו בני אשור נרפאים
כלומר שודקים בבריאות שזה הוא חלק אחד מחלקי גדר הרפואה, כמו שידוע לרופאים, וכן
מחויב זה כאמרו "אני ה' רופאך" אחר "לא אשים עליך" (שמות טו
כו), א"כ מה שדימינו וחשבנו כי ישראל "מכה אלהים ומענה", "כלנו
כצאן תעינו איש לדרכו פנינו" כלומר היינו כבהמות שאין להם הבנה כי כלל
הדבר הוא "וה' הפגיע" בישראל "את עון כלנו",
כמ"ש "מדכא מעונותינו" כמו שפרשנו לפנים, וטעם "הפגיע בו"
כמו שצוה שלמה לבניהו על יואב "לך פגע בו" (מ"א ב כט), כן צוה לנו
שנפגע בישראל בסבת "עון כלנו" ולא בסבת עונו, ובזה תמו הדברים שייחס
ישעיה לגוים בני אשור, ועדין נשאר שלא נתן טעם וסבה להיות בני אשור מושחתים היום
מן החיה השנית כמ"ש ירמיה (נא כד) "ושלמתי
לבבל ולכל יושבי כשדים וגו'", וגם הוא אמר המובן מזה לפנים כמ"ש "לא
שמת להם רחמים וגו'" (ישעיה מז ו) ולכן יאמר ישעיה זה אף בכאן אך בקצור והוא
אמרו "מפשע עמי נגע למו" ר"ל לגוים קדם זכרם, כי פשעו
בישראל וכי הכום מכה נצחת יותר ממה שרצה ה', וזה העומד לא רצה ישעיה ליחס לגוים
וכל אלה הענינים סודות עצומים, ובאור זה הכלל אשר תחלתו ושרשו בתורתינו הקדושה
אי"י, "נגש והוא נענה" מכאן ועד שיסיים (פסוק יב) "ולפושעים
יפגיע" הם דברי הנביא, אבל כונתו לומר כי הקודמים הליצם הנביא בנכח
שהגוים אומרים אותם ולא כן אלה ואולם אין אלה האחרונים רק הרחבת באור לקודמים עם
תוספת מאמרים סודיים כאמרו על ישראל "על לא חמס עשה וגו", "וה' חפץ
דכאו החלי וגו", כי א"כ יש יסורין בלא עון ויש מיתה בלא חטא ואיך שיהיה
הכרח היה לישעיה שישוב לומר הדברים בשמו כי כאשר אמרם בשם הגוים אולי יחשב שאין
כונת ישעיה שיהיו אמת, ובאור זה כפי הראוי בזה הספר כי ישעיה שב תחלה להאריך ליעד
לעתיד בחזוק דלות ישראל בגלות בבל שזה היה בימי ירמיה ואמר עליו "נגש והוא
נענה וגו" וכי זה העם היה בירושלים עם מלוכה ומשפט ולא יוכל לספר דורו בעמו
ודירתו בארצו כלומר הפלגת מעלתו כי הארץ ההיא ארץ חיים וכאשר יגלה ויוקח משם יהיה
נגזר מארץ חיים הוא והגוזרים אותו, וכן הדוחקים והמדחיקים והלוקחים והמובילים
אותו, ידוע כי היו נבוכדנצר ועמו, ולכן היה נכון מאד לרמוז "למו" להם
ומפשע של אלה וא"כ יהיה מפשע עמי דבוק הפעל עם הפעול כלומר המתפעל מפשע בני
בבל כמו מחלל מפשעינו שהוא דבוק הפעל עם הפעול כאלו אמר מצד הפשע והזדון והעון
שעשו בני בבל לעמי, לכן היה נגע לבני בבל כי ישחתו אח"כ ע"י כורש ועמו,
וכן קדם לו "לא שמת עליהם רחמים וגו" וכן ירמיה אמר "ושלמתי לבבל
וגו", אולם "ויתן את רשעים קברו וגו" עד שסיים "וה'
חפץ דכאו החלי" זה ענין יקר מאד, והוא אמת וצודק אך בשיובן בעיון דק, וזה
מה שראינו ראוי לבארו בזה הספר ואולם מה שיובן מזה בעיון גס אשר מצד זה אמרו וכתבו
ישעיה להמון כולו והוא להסיר כל דעת רע מעמנו, ובאור זה שאין ספק שבני עמנו הם
תמיד חכמים וצדיקים בעיניהם על דרך שאמר שלמה "כל דרכי איש זך בעיניו"
(משלי טז ב) ואמר "דרך אויל ישר בעיניו" (שם יב טו) ולכן כי היו רואים
ששאר האומות שאינן מדת משה ויהודית היו גוברות עליהם היו מדברים באלהים תמיד
להתלונן ולהתאונן, והיותר נמרץ מזה בסוף מלאכי (ג יג-יד) באמרו "חזקו עלי
דבריכם אמר ה' וגו' אמרתם שוא עבד אלהים וגו", ובכלל כל ספרי הנביאים כן,
כאמרם "עזב ה' את הארץ" (יחזקאל ח יב) ותחלה בתורת משה כאמרו "ואם
תלכו עמי קרי" (ויקרא כו כא) ולכן הוכרח ישעיה לומר טענה כוללת ושלא יוכלו
בני המון לסתור אותה וזה שכאשר היה הנביא אומר להם שהם רעים או סכלים וחסרים הם
אומרים לא כן אבל אנחנו צדיקים וחסידים גם חכמים ושלמים כי לא היו יודעים גדר אלה
התארים על האמת וכמו שהוא ענינו גם היום בעוננו, וכבר באר המורה (מו"נ
פי"ג משלישי) שתוף שם חכמה וגם שאר השמות, כ"ש שישעיה (ה כא) באר זה
ואמר להם "הוי חכמים בעיניהם", וכן "הוי האומרים לרע טוב וגו"
(שם כ), א"כ לא יצליחו בזה לעולם ולכן הוכרח בהיותו מיעד להם לעתיד חורבן בית
ראשון על ידי מלך (אשור) [בבל] ושובו ע"י מלך מדי שיונח להם טעם וסבה לפי
הראוי להם, וכאלו אמר נניח שאתם גם בניכם אחריכם כולכם צדיקים ואין חמס בכפיכם
ואין מרמה בפיכם, הנה ה' חפץ לדכא ולהחליא אתכם כי זו היא אחת מכונת בני הזמן
ר"ל כן רצה ה' כמ"ש המורה (מו"נ פנ"ג נא) אבל דעת היחידים הוא
שכן גזרה חכמתו ויחקרו אי זו חכמה היא כפי יכולתם ואל תחשוב שזה הוציא ישעיה מדעתו
שכבר העירותי שאין דבר בכל ספרי הנביאים שלא הוציא מספר תורת משה, כי דברים דומים
בסוג לזה כתובים בה כמה פעמים ושלש, וגם זה הפרט כתוב בה אבל לא נודע מקומו לשום
אדם עם היותו שם בפרוש כי הרואים עורים כולם, אמנם מה שיאמר ישעיה אח"כ
"אם תשים אשם נפשו וגו", זה ענין אחר נמשך אל הקודם, וזה כי אחר שכן רצה
ה' ואין לנו דבר אחר רצונו וחפצו מה לנו לעשות רק שנעשה עצמנו כקרבן וכאשם וכחטאת
כמ"ש החסיד הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין (ע"ז ח ע"ב),
והחסיד האחד השיב "מן השמים ירחמו" (שם י"ח), רק החכם השלם על דרך
האמת גער בו בטענה מושכלת (שם), וזה ידוע לבקיאים בגמרא ר"ל היות שתי אלו
הכונת לחכמי התלמוד ויודע ה' את אשר לו, אבל על כל פנים היה הכרח ג"כ לישעיה
להניח זאת הכונה הכוללת להמון שהוא מדבר ואמר שאחר שכן רצה וחפץ השם בגלות ירושלים
אם יהיה שהעם ישים עצמו זבח ויקבל המיתה וכ"ש היסורין מאהבה ולכבוד ה' הנה
אחריתו יהיה לטוב כי יראה זרע שיאריך ימים ושחפץ ה' בידו יצלח וזה בשוב בית שני
ואמר "תשים" לשון נקבה לישראל כמו "ותערך ישראל" (ש"א יז
כא) ואחר אמר "נפשו" "ויראה" לשון זכר והכל נכון בעברי
ובהגיון כמו שאמרנו כמה פעמים, גם פרוש יותר ואמר כי מסבת עמל עצמו שסבל צרות
וצוקות ומיתות באשור יהיה שכרו ומשכורתו מעם ה' כי "יראה ישבע" כלומר
תחת שהיה רעב וחסר כל ובחכמתו יצדיק עבדי זה החסיד והצדיק לגוים רבים, וזה שמצדדים
רבים יהיה הוא הפועל והמניע להיות שאר העמים צדיקים כמו שקדם ע"ז העם עבד ה',
"עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחילו" (מ"ב ד) והרבה מזה המין
לפנים, ואח"כ וטעם "ועונתם הוא יסבל" כלומר סבלם בגלותם כמו
שזכר "מדכא בעונותינו" ויש במקרא לאלפים לשון עתיד שהוא עבר וכן הפך זה,
כ"ש שגם עתה בשובם לארץ בזמן בית שני היה כן שמצאו הארץ חרבה ושוממה לכן בשכר
זה "אחלק לו ברבים ואת עצומים וגו" כלומר בזמן בית שני ועקר זה
בעבור שהפליג בזמן הגלות ש"הערה למות נפשו" כמו שקדם "אם
תשים אשם נפשו" והוא נמנה בכלל מענין הפושעים כמו שקדם "ויתן את
רשעים קברו" כלומר כי היה נהרג זה העם ישראל יחידים ורבים ע"י בני אשור
ובפרט הרוגי מלכות כאלו היו רשעים ופושעים והיו נדונים למות, וכן "ואת
עשיר במותיו" שדרך העשירים להיהרג ע"י רוצחים שוללים, ואלה לו כן
היו ועם היותם עניים היו נהרגים בדרכים וכל הפוגש בם פוגע והורג אותם כמו שיקרה
לנו גם היום, וטעם "והוא חטא רבים נשא וגו" כמו שקדם שיודו העמים
שהוא מדכא מעונותינו וה' הפגיע בו וגו', והוצרך ישעיה לכפול זה בעבור שאמר "ואת
פשעים נמנה" שהוא כפי מחשבת הגוים וכן "ויתן את רשעים קברו"
ואין הדבר כן כפי האמת וזה כאלו אמר בכאן אבל דרך האמת לא היה זה העם בגלותו בכלל
פשעים ורשעים אבל היו צדיקים כמ"ש עליו "בבלע רשע צדיק ממנו"
(חבקוק א יג) רק שכן רצה וחפץ ה' ואלם יבואו עליו יסורין וגלות ומיתות כי הוא כמו
שיתודו באחרית גם המשחיתים אותו נשא חטא רבים "ולפשעים יפגיע" והפליג
לדקדק בלשון העברי ולא אמר ובפשעים יפגיע כי זה הפך אבל ולפשעים כלומר כי הוא הניע
הפשעים שיפגעו בו א"כ הוא הפגיע לפשעים כלומר היה הוא סבה פועלת שהפשעים
יפגעו בו, וזה אמת מכמה צדדים, ובכלל אין הדבר ומלה ואות בכל ספרי הקדש שאינם אמת
גמור אצל מי שהוא בקי מופלג בלשון הקדש ובמלאכת ההגיון, אבל צורך והכרח ודבר טוב
הוא במקומות רבים שלא יביט האמת רק ליחידים סגלות, וכבר שנו ושלשלו בזאת ההסכמה
רבותינו הקדושים ז"ל והמורה וכל הפילוסופים מסכימים בזה והמריצו מאמרים
מופלגים בהסכמה זו וכבר גילנו יותר ממה שראוי לפי כונת ספרינו והשם הטוב יכפר בעד.