הנה ישכיל עבדי פירוש רבי דוד קמחי
זצ"ל על ישעיהו נ"ג
הוקלד והוגה מחדש ע"י אברהם ווייס
"הנה ישכיל עבדי" - הפרשה הזאת
נאמרה על גלות ישראל, וקרא אותו "עבדי" כמו שאמר "ואתה ישראל עבדי יעקב
אשר בחרתיך" (ישעיה מא ח), אמר הנה יבא עת שיצליח עבדי וירום ונשא וגבה מאד, "ישכיל" - יצליח, כמו "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל"
(שמ"א יח יא), וכן ת"י ויצלח, ואמר "ירום ונשא וגבה", אמר לשון
המעלה בכל לשון לפי שמעלתו תהיה מעלה יתרה, ועתה אפרש הפרשה כמו שפירשה אדוני אבי ז"ל
ב"ספר הגלוי", "כאשר שממו" - ענין תמיה כמו "משמים בתוכם"
(יחזקאל ג טו), אמר כאשר תמהו מרוב שפלותך, והדין היה עליהם שיתמהו כי היו רואים שהיה
"משחת" יותר מכל "איש מראהו" "ותארו" יותר משאר "בני
אדם", ואשר מדבר פעם לנכח כמו שאמר "עליך" ופעם שלא לנכח כמו שאמר "מראהו
ותארו" כן דרך המקראות בכמה מקומות כמו שכתבנו, והחכם רבי אברהם פירש "כי
כן משחת מאיש מראהו דברי הגוים שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו כי כמה עכו"ם
יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות גם יש בהם שישאלו היש להיהודי פה
או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום", "משחת" - בחיר"ק המ"ם והוא תאר, וכן "והערים המבדלות"
(יהושע טז ט) בחיר"ק המ"ם, "תאר" "ותארו" בחולם מפני
האל"ף, "כן יזה" - ענין דבור, כמו "יטיף"
שהוא כענין הזיה וכענין דבור, "נטפו מים" (שופטים ה ד) לשון הזיה, "אל
תטיפו יטיפון" (מיכה ב ו) לשון דבור, "כן יזה" ענין דבור והוא יוצא
לשלישי פרלא"ר בלע"ז, אמר כמו שיתמהו על שפלותו כן יתמהו על גדולתו וידברו
עליה תמיד, "עליו יקפצו מלכים פיהם" - אפילו למלכים
יראה כבודם כבוד גדול, וכן אמר "וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך" (ישעיה
סב ב), "יקפצו" - לשון פתיחה כמו "מקפץ
על הגבעות" (שה"ש ב ח) שהוא פתיחת המצעד בדלוג, ובלשון סגירה כמו "ולא
תקפוץ את ידך" (דברים טו ז), ושניהם יכולים להתפרש על מלת "יקפצו" יפתחו
פיהם לספר בגדולתו או ישימו יד על פה מרוב תמהון, "כי אשר לא סופר להם ראו" - יותר יראו מגדולתו משסופר להם ויותר מאשר
"שמעו יתבוננו" באותו הזמן מגדולתו, "מי האמין" - העכו"ם יאמרו אז מי היה מאמין לשמועתנו שהיינו
שומעים עליו מפי הנביאים או מפי האומרים בשמם לא היינו מאמינים מה שאנו רואים עתה בעינינו, "וזרוע ה' על מי נגלתה" - כמו שנגלתה על זה, או יהיה פירוש "על
מי" דרך בזיון על מי נגלתה כמו שנגלתה על זה, כלומר מי היה שנגלתה עליו זרוע ה',
"ויעל כיונק" - מן "ילכו יונקותיו" (הושע יד ז), כמו השרש שהוא
בארץ ציה, "ויעל כיונק" - ממנו שאין לו תאר ולא
הדר כן היה זה, ולפי דעתי כי פי' עתה עלה זה מן הגלות לפני האל ועלה מהגלות על דרך
פלא, כמו אם יעלה יונק מארץ ציה או אם ימצא שרש עץ או עשב שצומח בארץ ציה שיהיה פלא
כן היה פלא עלותו מהגלות, והענין כפול במלות שונות, "לא תאר לו" - בעוד שהיה
בגלות לא היה לו תאר ולא הדר, ר"ל פאר יפה, "ונראהו ולא מראה" - והיינו רואים
אותו ולא היה מראהו יפה אלא כעור ומשונה משאר בני אדם, "ונחמדהו" - ולא היינו חומדים אותו אלא מתעבים אותו ולא שזכר
עומד במקום שנים, "נבזה" - אין צריך לומר שלא היינו חומדים
אותו אלא אף נבזה היה בעינינו, "וחדל אישים" - פחות שמבני אדם היה,
או פירוש חדל הוא מאישים שלא היו מתחברים עמו, "איש מכאובות וידוע חולי" - המכאובות והחולי הוא צער הגלות, ופירוש
"וידוע" כי ידוע ורגיל היה לעבור עליו עול הגלות, "וכמסתר פנים ממנו" היינו כמסתרים פנים ממנו שלא היינו רוצים להביט
בו מרוב מאוס שהיינו מואסים אותו, "ולא חשבנוהו" לכלום, "אכן חלינו" - הנה כתב יחזקאל הנביא (יח כ) "בן לא ישא בעון
האב ואב לא ישא בעון הבן" כל שכן איש אחד באיש אחר, וכל שכן אומה באומה אחרת,
אם כן מה הוא "חלינו הוא נשא", "מחולל מפשעינו", "ובחברתו
נרפא לנו", ואינו דומה לזה מה שאמר ירמיהו בספר קינות (איכה ה ז) "אבותינו
חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו", כי הוא על דרך "פוקד עון אבות על בנים"
(שמות לד ז) והוא כשאוחזים הבנים מעשה אבותם בידיהם, כמו שאמר "לשונאי"
(דברים ה ט), שזהו משפט מאת האל שנושא הבן עונו ועון האב, ומה שאמר ירמיהו אמר על לשון
הנוהים כי מתוך צערם לא יהיו דבריהם במשפט ובמשקל, וזה שיאמרו האומות "אכן חלינו
הוא נשא" והדומים לזה הוא דברי עצמם לא שישראל סבלו עון האומות אלא הם יחשבו זה
בדעתם כאשר יראו בעת הישועה כי האמונה שהחזיקו בה ישראל היא האמת והאמונה שהחזיקו הם
בה היא שקר, ויאמרו "אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין וגו'" (ירמיה טז יט),
יאמרו לפי סברתם אם כן מה היה הצער שהיו סובלים ישראל בגלות הנה לא היה בעונם כי הם
היו מחזיקים אמונת ישראל ואנחנו שהיה לנו שלום ושלוה והשקט ובטח היינו מחזיקים אמונת
שקר, אם כן החולי והמכאוב שהיה ראוי לבא עלינו היה בא עליהם והם היו כופר וכפרה לנו
"ואנחנו חשבנוהו" בהיותו בגלות שהוא "נגוע ומוכה אלהים ומעונה"
מיד האלהים בעונו והנה אנו רואים כי לא זה בעונו אלא בעונינו זה שאמר "והוא מחולל"
פעל מן המרובע מענין "חיל כיולדה" (ירמיה ו כד) ומשרשו, "ומדכא" - מן "דכא לארץ חיתי" (תהלים קמג ג), "מוסר שלומינו עליו" - שלומינו כמו כלנו, כמו "הגלת שלוֹמים"
(ירמיה יג יט) כמו גלות שלומים כלומר גלות שלמה, היסורים שהיו ראוים לבא עלינו כולם
באו עליו, ויש מפרשים שלומינו מן "שלום", כלומר כשהיינו בשלום והיה ראוי
המוסר לבא עלינו בעונינו והיה בא עליו, "ובחבורתו" - מן "חבורה תחת
חבורה" (שמות כא כה) אלא שזה דגוש וזה קל, והחבורה והנגע הוא משל על צער הגלות,
וטעם "נרפא לנו" - כמו כי "אני ה' רופאך" (שמות טו כו), "כלנו כצאן תעינו" - ר"ל כצאן מבלי רועה, לפיכך אמר "כצאן"
בפתח הכ"ף לידיעה כי אותו הצאן הוא תועה שאין לו רועה, "הפגיע" - העון הוא הפוגע בהם והאל הוא המפגיע ששולח להם הרע, פירוש
"עון" עונש העון, כמו "כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית
טו טז), "נגש והוא נענה" - נגש בממון, כמו "נגש את הכסף"
(מל"ב כג לה), "לא יגוש את רעהו" דברים טו ב), "נענה" - בגוף
שמענים גופו במכות ועם כל זה "לא יפתח פיו" לא היה לו רשות לזעק ולהתלונן
על מה שהיינו עושים לו אלא היה כמו השה שיובילו אותו לשחוט שלא יפתח פיו ולא יצעק או
כמו הרחל שנאלמה לפני גוזזים, ודמיון השה הוא לענוי הגוף ולתמותתו ודמיון הרחל הוא
לנגישת הממון שהוא בדמיון הגז, ודמה אותו לרחל ולא לכבש לחולשתה יותר, כי בכל המינין
הנקבה חלושה מהזכר כן ישראל בגלות הם חלושים מאד, "נאלמה" - מלעיל והוא נפעל עבר, "ולא יפתח פיו" - לא לגוף ולא לממון, "מעצר" - מעצור הגלות
שהיה נעצר שם, "וממשפט" השבי שהיו עושים בו שפטים, "לוקח" - ונפדה
מכל זה, "ואת דורו מי ישוחח" - מי היה מדבר
שיהיה דורו כל כך בגדולה, וכמוהו "מי מלל לאברהם" (בראשית כא ז), "ישוחח" - ענין דבור, וכן "במעשה ידיך אשוחח" (תהלים
קמג ה), והם מבנין מרובע מנחי העי"ן, "כי נגזר מארץ חיים" - כאשר גלה מארצו שנקראת ארץ חיים, כמו "אתהלך
לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז ט), ויש לפרש כי בגלות נחשב באמת כאלו נגזר
מארץ חיים ואיך היינו חושבים שתהיה לו גדולה כזו, "מפשע עמי" - כל עם ועם יאמר כן כי מפשעו היה בא להם הנגע לא מפשע
עצמם, "ויתן" - היו הורגים אותו בגלות כמו
שהורגים הרשעים על רשעם והוא לא עשה חמס ולא דבר מרמה בפיו, והיו הורגים אותו כאלו
עשה רע והם היו מונים אותו עם רשעים, טעם "ויתן" שהוא היה מוסר עצמו למיתה
כי הם היו פוטרים אותו אם היה כופר בתורתו וחוזר לתורתם והיה מוסר עצמו למיתה ולא יכפור
בתורתו, וכן אמר "עליך הורגנו כל היום" (תהלים מד קג), וטעם "ואת עשיר
במותיו", כי גם העשיר הורגים אותו בעבור עשרו והוא נהרג לא בעבור רשע שהיה בו
אלא בעבור עושר שהיה לו, וטעם "במותיו" לשון רבים כי מיתות רבות יעשו לו
יש מהם נשרפים ויש מהם נהרגים ויש מהם נסקלים ולכל מוסרים עצמם על יחוד השם, "וה' חפץ דכאו החלי" - אין אנו רואים במכאוביו ובצרותיו בגלות
אלא חפץ האל כי הוא היה מחזיק בתורתו שהיא תורת אמת והיה מוסר עצמו עליה, אם כן אין
אנו רואים במכאוביו טעם אלא או היה נתפס בעונותיו או היה חפץ האל כך לדכאו ולהחליאו
וחפץ האל לא ידענו, "החלי" - חסר אל"ף שהיא למ"ד
הפעל והוא נקרא כבעלי האל"ף ואעפ"י שרוב השרש הוא בה"א, "אם תשים אשם נפשו" - אך זה אנו רואים כי גמול טוב יש לו על הרע שסבל
ואם שמה נפשו עצמה במקום אשם כמו שאמר "את רשעים", עתה "יראה זרע"
רב, כמו שאמר זכריה הנביא (י ח) עליהם "ורבו כמו רבו", ואמר "ואל ארץ
גלעד ולבנון אביאם ולא ימצא להם" (שם י ה), ואמר יחזקאל (לו לז) "ארבה אותם
כצאן אדם", "יאריך ימים" - כמו שאמר בספר הזה
(סה כב) "כימי העץ ימי עמי", ואמר זכריהו הנביא (ח ד) "ואיש משענתו
בידו מרוב ימים", "וחפץ ה' בידו יצלח" - הנה היה בגלות
חפץ ה' לדכאו וגמול זה יצלח בידו, חפץ ה' שירבה אותו וייטיב לו עד מאד, עד כאן דברי
האומות מכאן ואילך דברי האל, "מעמל נפשו" - מעמל נפשו שסבל בגלות
יהיה לו גמול ש"יראה ישבע", כלומר יראה טוב שישבע בו, "בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים" – "עבדי" הוא ישראל כמו
שאמרנו בתחילת הפרשה, ופירוש "בדעתו" כמו שכתוב "כי מלאה הארץ דעה את
ה'" (ישעיה יא ט), וכתוב "כי כלם ידעו אותי" (ירמיה לא לג), והנה עבדי
ישראל שהיה צדיק ויודע את ה' יצדיק בדעתו גוים רבים כמו שכתוב "והלכו עמים רבים
ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו'" (ישעיה ב
ד), "ועונתם הוא יסבול" - הוא בצדקתו יסבול
עונות הגוים כי בצדקתו יהיה שלום וטוב בעולם אפילו לעכו"ם, "לכן אחלק לו ברבים" - רבים ועצומים הם גוג ומגוג והעמים אשר יבאו
עמו אל ירושלם כמו שאמר זכריה הנביא (יד יד) "ואסף חיל כל הגוים סביב זהב וכסף
ובגדים לרוב", וזה יהיה לו "תחת אשר הערה למות נפשו" - גמול שמסר עצמו
למיתה ביד העכו"ם בגלות יהיה לו כל הכבוד הזה, ויהיה ממונם תחת ממונו שלקחו ונפשם
תחת נפשו שימותו שם כל חיל גוג ומגוג כמו שכתוב, "הערה" - שפך נפשו למות, וכן "ותער כדה" (בראשית כד כ),
ענין שפיכה אבל הוא בענין אחר, "ואת פשעים נמנה" - כמו שפירשנו "ויתן
את רשעים קברו" "והוא חטא רבים", ויתכן לפרשו בגלות ור"ל חטא רבים
שחטאו בו העכו"ם והוא נשא וסבל צערם, והוא על דרך "וחטאת עמך",
"ולפשעים יפגיע" - ואף על פי כן היה מתפלל בעבור הרשעים שהיו פושעים בו והיה
מבקש מהם לברך את ארצם, כמו שאמר "ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שם וגו'"
(ירמיה כט ז), וכמוהו מן הכבד בלשון תחנה ובקשה "הפגיעו במלך" (ירמיה לו
כה) "וישתומם כי אין מפגיע" (ישעיה נט טז), גם יש לפרש בעת הגאולה ויהיה
פירוש כמו שפירשנו "ועונותם הוא יסבל", ורבותינו (סוטה יד ע"א) פירשוה
על משה רבינו ע"ה ואמרו תחת אשר הערה למות נפשו שמסר עצמו למיתה שנאמר ואם אין
מחני נא מספרך אשר כתבת, ואת רשעים נמנה שנמנה עם מתי מדבר, והוא חטא רבים נשא שכפר
על מעשה העגל, ולפשעים יפגיע שבקש רחמים על פשעי ישראל, וי"ת הנה ישכיל עבדי יצלח
משיחא ותרגם כאשר שממו כמו דסברו ליה בית ישראל וגו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה